ת"ז: בת 71, גרה ברמת־השרון, אלמנה עם שני ילדים וארבעה נכדים.

רזומה: בעבר אצנית אולימפית ומורה לחינוך גופני, וכיום פנסיונרית, סבתא במשרה מלאה ומרצה על משוכות חייה.

באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה אסתר רוט־שחמורוב אצנית צעירה, ו־11 מחבריה למשלחת נרצחו בפעולת טרור. "נטשנו את המשחקים האולימפיים וחזרנו לארץ, אבל אף אחד לא התייחס למה שקרה", היא מספרת, "רק בימים אלה הודיעו בגרמניה על הקמת ועדת חקירה".

היא התחילה לרוץ בגיל 14, "ומאז אני עוסקת בספורט וכל החיים שלי זה לשבור שיאים, לייצג את המדינה ולעשות למען הקהילה", היא אומרת, ומתכוונת למרוץ "לייף ראן" שתקיים סופר־פארם מחר להעלאת המודעות למאבק באלימות במשפחה. "אני לא מאמינה שצריך בכלל לדבר על דבר כזה. הרי כל מי שרוצח אישה, יש לו אמא, יש לו אחות. איך אפשר? אבל המרוץ הוא נקודת אור, ועוד קוראים לו לייף ראן, שזה המוטו שלי – החיים והריצה".

היא מעולם לא הפסיקה לרוץ, גם לא בעקבות השתלת הכליה שעברה. "הספורט נותן שמחת חיים ובריאות נפשית, וכאשר נשים רצות ביחד, כמו למשל במרוץ שנקיים, התועלת גדולה עוד יותר בגלל החיבור בין המשתתפות", היא אומרת, "אני לא מבינה איך יש נשים שלא עושות ספורט. אני פוגשת נשים שלמשל מתחילות בגיל מסוים ליפול, ואז הרגל מתרסקת וברזלים והשבתה. זה לא היה קורה למישהי מאומנת".

אבל יש אנשים, כמוני, ששונאים ספורט.

"זה לא עניין של שנאה או אהבה. זה משהו שנחוץ לגוף. מה עדיף, להיות מדולדלת? שרירים זה מה שמעצב את השלד, את זקיפות הקומה. היום רופאים יודעים שבלי ספורט אין להשתקם, אין לרזות. זו דרך חיים שמוכיחה את עצמה", היא אומרת, ומספרת שאורח החיים הספורטיבי פטר אותה משימוש בכדורים, "וזה בניגוד למושתלי כליה אחרים".

עברת את גיל 70.

"נכון, אבל כשהלכתי לבדיקות רפואיות, הבודק אמר לי: 'אני עכשיו מבין מה זה ספורט. אל תבואי אליי יותר בכלל', וזה נכון. אז נכון שלא כל הנשים יכולות לרוץ, אבל אפשר לעשות הליכה מהירה מאוד, ואם לא, אז תרקדו ותעשו תרגילי בטן וגמישות, צאו לאוויר הפתוח".

שמעתי שאת בקושי מזיזה את הרכב.

"אני? הכל באופניים. יש לי רכב מ־2006 והוא עוד לא הגיע ל־60 אלף קילומטר. זה גם בריא וגם אין פקקים".