כשאנטי פוגש אנטי

במבט ראשון נדמה שאין שונות משתי הנשים הללו: טלי גוטליב ושקמה ברסלר. האחת מרבה לצעוק בלהט והשנייה מקפידה לדבר בשקט ובמתינות. האחת מתבלת את שפתה במילים דרמטיות מסוגה גבוהה במיוחד ("זה מנוגד לדקלרציה הקונסטיטוציונית!"), כיאה למקצוע המשפטים שממנו היא הגיעה, בעוד השיא הוורבלי של רעותה היה לפרק את המילה דמוקרטיה למספר הברות ולפזר מקפים ביניהן. האחת פילסה דרך לעין הציבורית בנתיב המפלגתי הרגיל של בחירות לכנסת, בעוד השנייה עשתה זאת באמצעות פעילות עיקשת על גשרי החברה האזרחית. 

במבט שני מתגלה מעט יותר דמיון: מדובר בשתי נשים שבחרו להמיר או להאט קריירה מצליחה במיוחד בשליחות ציבורית. שתי נשים שוויתרו (גם אם זמנית או חלקית) על עבודה מרתקת ועל פרנסה מבטיחה לטובת מימוש אחריותן החברתית. קשה להקל בזה ראש. שתיהן הצליחו בעולמות גבריים למדי: הן עולם האסטרופיזיקה והן עולם הליטיגציה הפלילית אינם משופעים בנשים בכירות. להצליח בעולם כזה כאישה זה עדיין הישג, למרבה הצער. לוותר על הצלחה זו לטובת הגשמת אידיאולוגיה זה בכלל נדיר. ד"ר ברסלר, שלאחרונה מקדישה את חייה לתנועת הדגלים השחורים על חשבון עבודתה במכון ויצמן, דומה בכך לעו"ד גוטליב שניהלה משרד עורכי דין משגשג ונבחרה לשמש כחברת כנסת שמרוויחה, להערכתי, הרבה פחות כעת. העובדה שהשתיים אמהות שמגדלות גם ילדים מנישואים קודמים, רק מגדילה את מחיר הוויתור. זה ראוי להערצה.

מה שקרה שלשום בכנסת מלמד על דמיון נוסף בין השתיים, שבעיניי הרבה פחות ראוי לשבח. התברר שבמהות השתיים מתנהלות באופן דומה: מאמינות שהאמת כולה אצלן ושקידום אמת זו מקדש את כל האמצעים, לרבות שבירת כללי המשחק. ניתן לראות גם בכך מעלה: השתיים לא נכנעות לשום ממסד או שיטה ופועלות במלוא כוחן להגשים את חזונן. בהחליטן שדרך הפעולה הנכונה היא אחת, הן ינקטו אותה גם אם הליכה בדרך זו תביא, חלילה, לאסון. My way or the high way כנהוג לומר מעבר לים.

וכך, יש משמעת סיעתית וקואליציונית שמחייבת הצבעה אחידה מסוימת? אני, טלי גוטליב, לא מוכנה לקבלה, שכן בעיניי היא תוביל לתבוסת המחנה שלנו. ואם המשמעות היא שהפרלמנט לא יוכל להתנהל בצורה תקינה אם כל חבר כנסת יעשה כרצונו - זה לא מעניין אותי. העיקר שאפעל לפי אמונתי ואמנע את הסכנה כפי שאני מגדירה אותה (כניעה לאופוזיציה ולמחאה שתמנע תיקון אקוטי במערכת המשפט).

אותו דבר שקמה ברסלר: יש פרוצדורות שמבנות את הדמוקרטיה, כאלה שמאפשרות הגעה להסכמות על צורת ניהול חיינו המשותפים? הן לא חשובות. אם אני חושבת שהממשלה הנבחרת מובילה אותנו לאסון, אעשה הכל כדי למנוע זאת. לרבות שבירת כל כלל ונוהג שאיפשרו עד כה לדמוקרטיה הישראלית השברירית לשרוד. ואם בעתיד זה ימנע קבלת החלטות קשות (כמו נסיגה מהשטחים), כי כל קבוצה תסרב לקבל החלטות מנוגדות לאינטרסים שלה ותכריז על מרי אזרחי וכו'? לא משנה לי. מה שחשוב זה למנוע את הסכנה כפי שאני מגדירה אותה (כניעה לממשלה שמובילה לדיקטטורה). זאת ותו לא.

השיח שהשתיים מובילות הוא שיח של הכנעה ולא שיח של הסכמה. בשיח של הכנעה אין מקום לפשרות, אלא רק לניצחונות ולתבוסות. אסור לוותר קצת כדי שהצד השני יפסיד פחות, שהרי הצדק נמצא רק אצלי. אז מה אם יש כללי משחק שאיפשרו עד כה לבית הדמוקרטי המשותף שלנו לשרוד? הרי הסופרת והפעילה הפמיניסטית הידועה אודרי לורד כבר לימדה אותנו ש"כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון".

זו בדיוק הסכנה. נדמה שהשתיים מוכנות לפרק את הבית המשותף שלנו לטובת אמונותיהן. אני משוכנע שהן עושות זאת מתוך כוונות אמת נאצלות שתחת הבית המפורק ייבנה בית טוב וצודק יותר (כל אחת לשיטתה). אבל מה אם הן טועות ולא ניתן יהיה לבנות כלל בית במקום זה שנחרב? הרי אם כל קבוצה תחליט שמנגנון ההכרעה המוסכם (בקואליציה, בפרלמנט או בעם) לא מחייב אותה כשזה לא נראה לה, כיצד אפשר יהיה אפילו להניח יסודות לבניין המשותף החדש?

במסגרת אותם מנגנוני הסכמה נכללים גם כללי אי־הציות האזרחי שבאו להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. הם נכתבו בדמוקרטיות המערביות במשך מאות שנים בדם שהוקז במלחמות אזרחים נוראיות. גם הם חלק מהפרוצדורות הדמוקרטיות שאין חשובות מהן לקיום המשותף. כמו שקבע הפילוסוף ג'ון רולס: "אי־ציות אזרחי מבטא התנגדות לחוק בגבולות הנאמנות לחוק… החוק אמנם מופר, אך הנאמנות לחוק מובעת על ידי האופי הציבורי והבלתי־אלים של המעשה, ועל ידי הנכונות לשאת בתוצאות החוקיות של ההתנהגות". זה אומר, בין השאר, שמותר לחסום כביש בצורה לא חוקית, אבל אסור להתנגד למעצר בעקבות זאת, ובוודאי שאסור לצור על תחנת משטרה כדי לשחרר את מי שנעצר משום כך. כלומר: דמוקרטיה יכולה לשרוד רק אם שומרים על מנגנוני ההסכמה ונמנעים משיח של הכרעה. נכון, זה מביא פחות תשואות מהקנאים בפלגים הקיצוניים, אבל זו הדרך היחידה לקיים דמוקרטיה אמיתית. כזו שגם גוטליב וגם ברסלר מבקשות.