אביב גפן - כמו שכבר ראיתם

סרטו של תומר היימן ("תומר והשרוטים") על אביב גפן לא יזכר כאחד מן המוצלחים שלו. הסרט ניחן אמנם בפתיחה מרשימה, קטעי ארכיון רבים, צילום משובח, כמה שירים מצוינים וסצינה אחת מרגשת, אבל בסופו של דבר, לא ברורה מהי נקודת המבט היחודית של הבמאי על אביב גפן - האמן והאייקון - שמצדיקה את הסרט.

פרסומת לאביב

הסרט מעלה מחדש את אותן אפיזודות מוכרות, שלא לומר מאוסות, על גפן: אותו סיפור נושן של נער להורים גרושים, שמאגד את עולמו המנוכר להמנונים מלודיים ישירים, ומצליח להפוך לכוכב הצעיר הכי חשוב בסביבה. הסרט עוקב אחר מספר נקודות מפתח בחייו של הגיבור שלו: החל בהתבגרותו בצל הוריו המפורסמים והגרושים, דרך ההמראה הקרייריסטית, וכלה בחדירה אל הממסד התרבותי עם השתתפותו בעצרת השלום בה נרצח יצחק רבין. היימן מגולל את עלילותיו של הכוכב הצעיר בעשור האחרון, כולל התייחסות די רחבה למערכת היחסים עם הוריו וסבתו ומעריציו, יצחק רבין, אהוד ברק, הבחירות של 2001 ועוד.
הבעיה היא שהסרט נראה – כמעט לכל אורכו - כמו סרט תדמית לגפן, ובמקום לבחון את "תופעת אביב גפן" או להבין לעומק את עולמו של האמן, היימן, שמתלהב ממרדנותו לכאורה של גפן, עושה גלוריפיקציה למחאה שלו ולהערצה אליו ולא מערער על האפקטיביות שלה. האם המחאה של גפן נאיבית מדי, או שמא בהחלט משפיעה? ואם כן, באיזו מידה? האם ילדי הירח הם פיקציה שיווקית או שמא קבוצת מעריצים אמיתית שמאמינה באמת במה שגפן שר? באיזה מובן הוא משפיע על מעריציו? מה קורה למעריצים של גפן שגדלים ומגלים כי החיים הרבה יותר מסובכים מהשירים? והאם מוזיקת פופ, אחרי הכל, היא לא מדיום מוגבל? ומה עם מילה אחת על הקשר בין היחוס המשפחתי להצלחה המרשימה? רוב השאלות נותרות ללא תשובות כלל או זוכות למענה חלקי בלבד. גפן מתראיין ארוכות בסרט, אבל מה שמתקבל, למרות הכל, זה האימג' של גפן, שעדיין כועס על אביו שלא התלווה אליו כשהיה בגיל 18 להקלטת הסינגל הראשון שלו.

הסיפור כבר נגמר

הסרט מנסה להציג את האייקון התרבותי של גפן ולאו דווקא המוזיקלי (המוזיקה תופסת כאן מקום שני, אם בכלל), עם דגש מיוחד על עולמו הפוליטי של אביב גפן (הוא קפץ, לדוגמא, לשפיים כדי לנחם את אהוד ברק, רגע לאחר תבוסתו לאריאל שרון ב-2001). עם זאת, ההשקפה השמאלנית של גפן, בה מתעסקים ללא לאות בסרט, די מעורפלת. לא ברור עד כמה היא מעוצבת ואיזו תלבושת היא לובשת, למעט האמונה בסיסמאות כגון "בואו ננסה עד שיהיה טוב" ו"צאו מהשטחים". ההתמקדות של היימן בקשר גפן-רבין (גפן יודע בעל פה את ג'ינגל הבחירות של העבודה ב-92' ואף מצולם כשהוא הולך לבחור ברבין) נותרת בגדר קוריוז. גפן אגב מצדו מודע לעובדה שרבין רצה בסך הכל "קהל" כשהזמין אותו לעצרת.
אבל לא הכל שחור: הסרט מצולם כהלכה (עדיין, הפתיחה בה גפן מצולם מסטול על כדורים מהממת, אבל חסרת קשר להמשך הסרט), יש בו כמה שירים גדולים המצולמים בהופעות חיות ויש קטעי ארכיון רבים. סצינה אחת מרגשת, בה שר גפן את "עורי עור" בגשם שוטף, תחת מטריה, ליד ביתו של אהוד ברק, רגע לפני התבוסה לשרון, אומרת יותר על גפן מאשר כל הראיונות בסרט יחדיו. גם ההופעה המשוחררת של נורית גפן, אמו של אביב, בהחלט מעניקה רובד נוסף לסיפור, אלא שהסיפור עצמו סופר כבר לעייפה.
עם זאת, הסרט מומלץ למעריצים שרופים, לאלו המעוניינים בקליפ ארוך של אביב גפן ובלהיטים מצוינים, או לאנשים שלא היו על כדור הארץ בעשור האחרון. וקוריוז קטן לסיום: לפני מספר שבועות שודר בערוץ 8 סרט על "הפיקסיז", בו התראיינו דייויד בואי, בונו, פי. ג'יי הארווי, תום יורק וג'וני גרינווד מ"רדיוהד", חברים מ"בלר", באדלי דראון בוי וכמעט כל אריסטוקרטיית הרוק הבריטית של ימינו. הם תיארו את "הפיקסיז" מנקודת מבטם וסיפרו את כל מה שכבר ידענו על הפיקסיז, אבל כשזה בא מהם, מה לעשות, זה עדיין מעניין. ראיונות כאלה, נאמר, עם אושיות מקומיות, יכול היה להיות מרתק גם במקרה של גפן.