עושים שכונה - הטיפוסים

בשכונה שלנו, כמו בכל שכונה אחרת, יש כמה טיפוסים שלא פוגשים בשום מקום אחר. בחיי היומיום הם דווקא נראים אנשים נורמליים - עורכי דין, נהגי אוטובוס, כתבי ספורט או תיכוניסטים - אבל כשעולים למגרש זה סיפור אחר לגמרי.
לאחר שרכשנו את השפה, זו ההזדמנות להתוודע לאנשים שמאחורי הספורט השכונתי, שמעבר לערך הספורטיבי שבה, משמשת גם כלי להתבוננות פסיכולוגית על מגוון הנטיות האישיותיות במין האנושי (טוב, על מי אני עובד? המין הגברי). קוראי ynet מוזמנים כמובן להוסיף בתגובות את הטיפוסים הצבעוניים שהם מכירים מהשכונה שלהם.

השדר

חובב ספורט זה העריץ בילדותו המוקדמת את נסים קוויתי וזוהר בהלול לא פחות מאשר הספורטאים שאת מעלליהם תיארו. לכן, כל צעד וחצי פשוט שלו ילווה במלמול בלתי נשלט ("מייקל ג'ורדן עולה לליי-אפ, ו..."). כך יפליג בתיאורים ציוריים לכל שער שכבש, לטובת קהל צופים בלתי נראה (או בלתי קיים).
כמובן שהדיווח האובייקטיבי שלו יופר במידה ולא הוא עצמו היה כובש השער. או אז חלקו במהלכי קבוצתו ("...וכפי שראיתם ההתקפה החלה למעשה במסירה המחושבת של עושה המשחק איציק...") יזכה לחשיפה גדולה יותר (גם אם הוא הרחיק בטעות כדור בהגנה, שבמקרה הגיע לשחקן קבוצתו שבעט, ומישהו הרחיק לקרן, ומההגבהה לרחבה שחקן אחר נגח לשער, והכדור עבר לשוער בין הרגליים).

העיתונאי

בניגוד לבן דודו השדר, טיפוס זה מתמקד יותר ברטרוספקטיבה של ההתרחשויות על כר האספלט. במקרים רבים הוא עשוי לערוך טבלאות סטטיסטיות של תרומתו ותרומת האחרים למשחק ("בהחלט יום מוצלח שלי במתנ"ס גולדה, עם שני כיבושים, שלושה בישולים והצלה אחת. אני חושב שאני ראוי לציון 7"). בדרך הביתה הוא ישאל את אחד מחבריו: "אז מה הכותרת שלך להערב?".

המקצוען

חבר זה הוא בדרך כלל הפחות סימפטי מבין הטיפוסים בשכונה שלנו. ניתן לזהות אותו בקלות, לפי החולצה הרשמית של מכבי "בזק בינלאומי" תל אביב (או א.ס. מילאן) איתה הוא נוהג להגיע למגרש. כמו כן, לפני תחילת המשחקים הוא היחיד מבין החבר'ה שיערוך חימום, מתיחות, ולעתים אף ירוץ לאורך הקווים, תוך כדי קפיצות לנגיחה בכדורים דמיוניים.
מבטו נוטה מעט למעלה, והוא אינו נוהג לשוחח על דא והא עם יתר השחקנים. במידה ומישהו יצליח בכל זאת לקשור עמו שיחה, הוא בדרך כלל יספר על השבר בעצם השוקית שקטע לו את הקריירה, בדיוק לפני שהגיע הזימון לנבחרת נערים ב'. במהלך המשחק נוטה המקצוען להתמסר בעיקר עם עצמו, ללהטט בכדור, לאבד אותו, ולחזור להגנה בזמן כדי לצעוק על השוער שספג גול.

המעשן הכבד

מגיע למגרש מלא מוטיבציה ורצון טוב, ומהשנייה הראשונה הוא מסתער על כל כדור. אחרי דקה וחצי הוא מתחיל להתנשף, ושתי דקות לאחר מכן הוא כבר מחזיק את הצד. משלב זה הוא יבחר בין שתי אפשרויות: להישאר תמיד למעלה, או להחליף את השוער. בשני המקרים הפעילות הספורטיבית המרכזית שלו תתמצה בלצעוק "קדימה, קדימה". בערב הוא יטפח לעצמו על השכם - "עשיתי כושר" – ויפרגן לעצמו עוד סיגריה.

הזקן

כמעט בכל קבוצה של ילדים בני 8-13 שמשחקים כדורגל, יש תיכוניסט, שבעקבות רקע חברתי (או ספורטיבי) לא מזהיר בקרב בני גילו, מוצא נחמה בקרב אלה שהחצ'קונים שלו עדיין משמשים אותם כמקור להערצה. הוא זוכה מהם לכבוד, בעיקר בגלל שהוא בועט חזק יותר וכולם רוצים לבחור אותו לקבוצה שלהם.
הזקן של חבר'ה מבוגרים יותר הוא בדרך כלל המקבילה השכונתית לנסים כהן, קרי אחד שלא ידע לפרוש בשיא. במגרש הוא מזכיר את המעשן הכבד במאפיינים רבים, חוץ מהעובדה שהוא (והוא בלבד) בטוח שתרומתו הגדולה לקבוצה נובעת מהניסיון וחוכמת המשחק שלו, גם אם אלה לא באים לידי ביטוי בסטטיסטיקה (אלא אם כן מדובר במנכ"ל שלכם, שמנסה להיות 'בראש הצעיר של החבריה', ואז אתם גם נדרשים להאמין בכך, וגם לספר לו על זה).

המתלהב

עיקר תפקידו של טיפוס זה הוא לגלגל את הכדור פנימה מול שער ריק, ולפצוח בריצת אמוק עצומת עיניים אל מול הברזיות, כשהוא מנופף בחולצתו וצורח מאושר. לאחר מכן יחזור למגרש לטובת חידוש המשחק, לא לפני שחיבק את מוסר הכדור במה שנראה כמו איחוד משפחות מרגש, או לחילופין סצינה מתוך סרט בעל מאפיינים הומו-אירוטיים.

הנפצע

דמות ההזדהות הראשונית של טיפוס זה הייתה כנראה שחקן שמתפתל מכאבים על כר הדשא, במטרה לגנוב עוד דקה מהשעון של השופט. אחרת קשה להסביר איך בכל פעם הוא מגיע עם תחבושת על איבר כלשהו בגופו, ולאחר שלוש דקות נוקע את הקרסול. שבוע לאחר מכן הוא יגיע עם תחבושת על הרגל, ואז יחטוף בומבה לביצים.

המהמר הכפייתי

"אז כמה אתה שם על זה שאנחנו קורעים אתכם? אני מוכן לשים מאה על זה שאני כובש שלושה שערים בשני המשחקים הקרובים. בוא ניקח על המשחק הזה בליין של 1 ל-2.4, איך אני איתך. נו, אז על מה מתערבים?". בשום פנים ואופן, אבל בשום פנים ואופן, אל תגיד לו "על צדק".

המזיע

כמובן שאף אחד לא אומר לו שום דבר, וזה נמשך ככה כבר שנים. אחרי עשר דקות החולצה שלו רטובה לגמרי אז הוא מוריד אותה. מנקודה זו ואילך לאף אחד אין אומץ לשמור אותו אישית, ובגלל זה הוא משוכנע מאז ומתמיד שהוא מוביל כדור יוצא מן הכלל. אתה לא שחקן, טמבל, אתה פשוט מסריח.

המיותר

עד שהחנון הנודניק הזה הצליח להידבק לחבר'ה בשכונה, היה הקשר בינו לבין כדורגל מקרי עד לא קיים לחלוטין. הוא לא יודע לתת פס נורמלי, ראיית המשחק שלו שואפת לאפס, על טכניקה ושליטה בכדור אין מה לדבר. יום אחד הוא עבר במקרה ליד המגרש (בטח חזר מקבוצת לימוד לקראת מבחן במתמטיקה), החליט להצטרף למשחק "בשביל הכיף" והשאר - היסטוריה. נראה אתכם נפטרים ממנו.

בשבוע הבא: סיפורים מהשכונה שלנו.

.