מה לראות בפסטיבל ירושלים?

קודם כל, זוהי שעתו הנפלאה של הקולנוע הישראלי. שכן לא פחות משבעה סרטים עלילתיים ארוכים, חמישה עשר תיעודיים, ושש דרמות טלוויזיה, שלא לדבר על שלל סרטים קצרים, יוקרנו בפסטיבל הסרטים בירושלים, שיתרחש השנה זו הפעם ה-20, יחל ביום חמישי הקרוב (10.7), וינעל כעבור עשרה ימים. מיטב יוצרי הסרטים העלילתיים והתיעודיים דוברי העברית, בהם שבי גביזון, דובר קוסשווילי, דן וולמן, רענן אלכסנדרוביץ', דוד פרלוב, עמית גורן ואשר טללים (וסליחה עם אלה שלא הוזכרו מפאת המקום), שיגרו השנה את תוצרתם הקולנועית לפסטיבל, ויתמודדו במסגרתו על פרס וולג'ין היוקרתי. וכך, אם ישנה סיבה אחת טובה להעפיל השנה אל הבירה – הקולנוע הישראלי מספק אותה, ובגדול.

מבחר מהסרטים הזרים שיוצגו בפסטיבל נחשף בפני העיתונות בסופשבוע מרתוני. ההמלצות וההסתייגויות שמופיעות כאן מבוססות על הצפייה המרוכזת הזו, וכן על דיווחיהם של מי ששבו מפסטיבלים בחו"ל. מטבע הדברים, לא כלולה בשורות הבאות התייחסות לסרטים הישראליים שייחשפו לראשונה בפסטיבל, וגם לא לכמה סרטים מבטיחים – "הבן", למשל, של צמד האחים הבלגים, ז'אן פייר ולוק דארדן, או "פרח הרוע" של קלוד שברול – שמן הסתם יסוקרו כאן עם צאתם בהמשך השנה להקרנות מסחריות.

כמיהה לעבר

פסגת הפסטיבל, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, הוא "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב (שסרט נוסף שלו, "אב ובנו", יוקרן אף הוא כאן), המורכב משוט מפואר אחד הנמשך לאורך כל תשעים ושש דקותיו, שבו גולשת המצלמה באולמותיו ומסדרונותיו של מוזיאון ההרמיטאג' המרהיב בסן פרטרסבורג, כשהיא מלווה דיפלומט צרפתי בן המאה ה-19 במסע, כבתוך חלום, על פני שלוש מאות שנה של היסטוריה רוסית. שיאו של הסרט המדהים והתיאורטי הזה – שצולם ביום אחד ועוסק, בין היתר, בשאלת מהותה של ההיסטוריה, ובקשר של זו לחלל שבו היא מיוצגת – בנשף בו נוטלים חלק מאות ניצבים המחוללים לצלילי התזמורת הסימפונית של קירוב. מסריו של הסרט ריאקציונרים ללא ספק – הוא כמה לשיבה אל רוסיה הצאריסטית – אבל מגולמת בו חוויה נדירה ועוצרת נשימה.

גם "מלחמת החשמל" התיעודי מבטא כמיהה אל העבר, אך אל זה הקרוב יותר, של המשטר הקומוניסטי, שעל אף מחדליו לפחות ייצג איזושהי תפיסה של סדר. סרטו החריף של פול דוולין, העוקב אחר השתלטותו של תאגיד אמריקאי על אספקת החשמל בטביליסי בירת גרוזיה, ואחר הדרכים החובבניות שבהם נוקטים תושבי העיר, שאינם מורגלים בזוטות מעין אלה, במטרה להתחמק מתשלום החשבון שהוא, על פי רוב, גבוה ממשכורתם החודשית, מגולל עוד פרק בסיפור על אטימותו וכוחניותו של האימפריאליזם האמריקאי, והמפגש שלו, בחסות הגלובליזציה, עם האלימות והשחיתות השוררות בחברה אשר מנסה לשווא לשרוד לאחר התנתקותו של העוגן הסובייטי.

סקרנות מעורר "מקס" של התסריטאי שהפך במאי, מנו מייס ("הצבע ארגמן"), המביא את סיפור שנותיו המוקדמות של אמן מתוסכל בשם אדולף היטלר, ואת קורות חברותו עם אספן אמנות יהודי בעל זרוע אחת (בגילומו של ג'ון קיוזק). לצד הביקורות החיוביות ברובן שקיבלו את פני הסרט בעיתונות האמריקאית, צצו גם התקפות בגנות הצגתה של המפלצת היטלר כאנושית ואפילו מעוררת חמלה.

עצמאיים בע"מ

תשומת לב מושך גם "קן פארק", סרטם הפרובוקטיבי – והפרוורטי ממש, אומר מי שכבר ראה – של הבמאי לארי קלארק ("קידס") והצלם המוערך אד לחמן ("הרחק מגן עדן"), שכמו סרטיו הקודמים של יוצר האינדי הזה שולח מבט בעולמם אפוף הייאוש של צעירים מנוכרים בפרבר אמריקאי. השאלה היא, כמובן, האם יש בסרט, שכבר נפסל להצגה בבריטניה ואוסטרליה, דבר מה שהוא מעבר לחולניות שמבטיח תיאור אקראי של ההתרחשויות בו.

ברוח שונה לגמרי מתנהל "מחוץ למפה", אף הוא סרט עצמאי אמריקאי, שסחט, על פי הדיווחים, תגובות נלהבות בפסטיבל סנדאנס האחרון. זהו סרטו השלישי כבמאי של קמפבל סקוט, בנו של אביו (השחקן הנפלא ג'ורג' סי. סקוט), ושחקן לא מצטיין בזכות עצמו, שכישוריו מעברה הנסתר של המצלמה אינם עולים בהרבה, כפי שמתברר בסרט זה, על ביצועיו מלפניה. מדובר בעוד מעשיית התבגרות, רגישה כזה-כאילו וסמלית להחריד, המתרחשת במדבריות ניו מכסיקו של שנות ה-70, ובמרכזה נערה המתגוררת עם אביה הדיכאוני ואמה המרשימה (ג'ואן אלן, "המועמדת") בבקתה ללא מים זורמים, טלפון או חשמל, ומה שקורה כאשר גובה מסים עגום מתדפק על דלתם, מתאהב באם ובשומקום, נשאר, ומגיע שם למימוש עצמי. סרט שמרני ומחניף קהל.

סרטו הראשון של דיוויד מקנזי הסקוטי, "השממה הגדולה האחרונה", מוקרן כאן על תקן הבטחה. מומלץ על כן להמתין למימושה. שכן הסיפור, על גבר צעיר היוצא לנקום במאהבה של אשתו, אוסף אל מכוניתו ג'יגולו הנמלט מצמד רוצחים שכירים, ויחד הם נקלעים לאכסניה מבודדת בצפונה של אנגליה שדייריה נוהגים ללבוש את בגדי המין השני, נשמע טוב יותר ממה שהוא באמת. "מבוי סתום" הפולנסקאי פוגש את לארס פון טרייר (שחברת ההפקה שלו, צנטרופה, חתומה על הסרט הזה), אבל הזיעה מבצבצת על מצחו של מקנזי (שאחיו עושה את התפקיד הראשי פה) מרוב מאמץ להיות ייחודי, והתוצאה היא סוריאליזם מאולץ. יש לקוות שאת סרטו החדש, שנחשף בפסטיבל קאן האחרון, צייד מקנזי בעוד משהו קטן, מעבר לסגנון. קוראים לו תסריט.

את הסקציה האסיאתית ייצג בהקרנות סוף השבוע, בין היתר, "עסקים מהגיהנום" ההונג קונגי, משטרתון עשוי היטב המגולל מעשיית שוטרים וגנבים מסחררת, ומיועד בעיקר לאלו שמזילים ריר נוכח כל דבר שמקורו במזרח הרחוק. הסבטקסט של המשפט האחרון: ג'ון וו זה לא. בילוי נעים.