הטוב הרע והלא נורא

"שרק" על סטרואידים. זו הכותרת שהעניקו מרבית הצופים והמבקרים בארה"ב שעה שעזבו את אולם הקולנוע בו הוקרן עיבוד הקומיקס המסקרן, "הענק", בבימויו של היוצר הטיוואני עטור הפרסים והשבחים, אנג "נמר, דרקון" לי. אולי יש מן ההגזמה בכותרת הזו, אך יש להודות כי בסיום הצפייה ב"ענק" יחוש גם הרחום שבצופי הקולנוע דחף בלתי מוסבר לתור אחר כותרת אכזרית דיה, אשר תשכיל לסכם את כישלונו של אנג לי ביצירתו האחרונה.

"נפלאות התבונה" פוגש את "גודזילה"; "אנשים פשוטים 2: פשוטים אבל קצת ירוקים"; "נמר-דרמפון"; אלו הן שלוש אפשרויות מיני רבות שעשויות לסכם את חווית הצפייה ב"ענק". אולם, אף לא אחת מהן עושה צדק אמיתי לסרטו של לי, שכן "הענק" אינו עוד עיבוד קומיקס שגרתי שנכשל. "הענק" הוא כשלון קולנועי מרהיב ומרתק, שלמידה מטעויותיו ומהישגיו עשויה להוביל את ז'אנר סרטי הקומיקס לשיאים שטרם נודעו.

"אנג לי שואף להשתמש בכל ז'אנר- אפילו ביצירה שדנה בדמות קומיקס - בכדי להציע פרשנות על המצב האנושי", כך מספר התסריטאי ושותפו הקבוע של הבמאי הטיוואני, ג'ימס שיימוס, בראיון שהעניק לכתב העת CFQ. ואכן, אם נבחן את סרטיו של לי נמצא כי מדובר ביוצר שאיננו מפחד מעבודה במתווה של ז'אנרים. באם זו דרמה תקופתית ("על תבונה ורגישות") או מערבון ("לרכוב עם השטן"). סרט אומנויות לחימה("נמר, דרקון") או מלודרמה משפחתית ("סופת קרח"), לי מבקש להשתעשע בחוקי הז'אנר כדי לייצר אמירה אישית.

"הענק" איננו יוצא דופן מן הבחינה הזו. לי ושיימוס מטפלים ביצור הירקרק ברצינות הראויה לסרט אמנותי. המפתח ליצירתם, כמו גם הסיבה לבחירתם דווקא בדמותו של הענק, טמון בסיפור המקורות (Origination Story) המרתק של ברוס באנר (אריק באנה) למן היותו בן לאב מדען (ניק נולטי), העורך ניסויים גנטיים על גופו ועד הפיכתו למדען מבריק הנושא בדמו מטען גנטי שיגרום לו, לאחר תאונת מעבדה בה מעורבות קרני גמא, להפוך בשעת כעס למפלצת ירקרקה בעלת כוח אדיר ויכולת ניתור שתגרום אפילו למייקל ג'ורדן להחוויר.

בדומה למתרחש ב"ספיידרמן" של סאם ריימי, גם "הענק" - ככל הנראה מתוך כוונה לייצר סרטי המשך נוספים - מקדיש זמן ארוך במיוחד לסיפור המקורות, דבר שמאפשר ללי לתמרן בטריטוריה המוכרת והאהובה עליו ביותר והיא הדרמה האנושית, שבבסיסה עומד התא המשפחתי.

דר' אנג

החיבור של הבמאי הטיוואני לסיפורו העגום של "הענק" נראה טבעי, שכן בניגוד לגיבורי קומיקס אחרים, "האלק" איננו גיבור-על. ברוס באנר איננו מתפרץ לתא הטלפון הקרוב ומתעופף למרומי מגדל אייפל בכדי להציל את לואיס ליין, הוא גם איננו עוטה את הגלימה כל אימת שאות העטלף מחליף את מאור הירח. באנר אומנם דומה לגיבורי-העל בכך שהוא תוצר של תאונה כימית/ביולוגית כזו או אחרת, אך בניגוד להם הוא איננו יכול לשלוט בכוחותיו המתפרצים, ומשום כך הוא מסמל עבור הצבא האמריקאי בסרט מפלצת, דוגמת אלו שהורגלנו אליהן בסרטי "קינג קונג" ו"גודזילה", עובדה שהופכת את דמותו לטרגית עוד יותר.

בכדי לעבות את המסגרת הטרגית של "הענק" לי נעזר לא מעט במסורת היוונית ומייצר שתי עלילות מקבילות בעלות תמה אדיפלית מאד ברורה, שמטרתן לייצר אמירה נוסח "אבות אכלו בוסר-שיני בנים תקהינה": צרותיו של ברוס באנר הן תוצר ישיר של ניסויים גנטיים שאביו ערך בעצמו ושל טראומה משפחתית שאחראית לזעמו המתפרץ והבלתי נשלט של הענק, ואילו חברתו של ברוס, בטי רוס (ג'ניפר קונלי) סובלת אף היא מצלקות משפחתיות שמותיר עליה אביה, גנרל צבאי קר מזג ואגוצנטרי (סם אליוט), בכל פגישה.

כמעשה מנתח כירורגי, באמצעות סיפור המקורות, משכיל דר' אנג לנגח את התרבות האמריקאית, החל בהתייחסותו לתא המשפחתי המנוכר, דרך טיפולו באפסותו ובדידותו של האדם החריג - שימו לב לסצינה האקזיסטנציאליסטית שבה הענק ניצב במוניומנט ואלי ונראה לפתע כחרק קטנטן וחסר ישע - וכלה בביקורת על הסכנות הניצבות בבסיסה של חברה קפיטליסטית - המיוצגת בסרט בדמותו של יזם צבא עצמאי העונה לשם טלבוט - שעבורה השימוש במדע ובצבא הוא רק דרך נוספת לסגוד לענק ירוק אחר, הדולר.

בכדי לחתוך בין עלילות המשנה הרבות בסרט לי רותם לשירותיו את הצלם המופלא, פרדריק אלמס ("ראש מחק" ו"קטיפה כחולה") ואת העורך הקבוע שלו, טים סקוויארס - שחתומים על ההישג הגדול ביותר של הסרט והוא דמיון מפתיע לאופיים הגרפי של חוברות הקומיקס המקוריות, זאת תוך שימוש במעברי עריכה אסוציאטיביים בין אירוע אחד למשנהו וכן באמצעות יישומה של טכניקת המסך החצוי, שבדרך-כלל מטרתה לקשר בין שני אירועים שונים בעלי הקבלה רעיונית או לחלופין, להביט באותו אירוע משתי זוויות שונות (תחבולה גרפית אהובה על יוצרי קומיקס לדורותיהם), אך לעיתים, בעיקר בחלקו השני והפחות טוב של הסרט, היא הופכת למפגן שרירים.

מר לי

חלקו השני של הסרט הופך את חווית הצפייה לסכיזופרנית, משל הבמאי עצמו עובר תהליכים מן הסוג שחווה ברוס באנר או קודמו בתפקיד המיוסר, דר' ג'ייקל, שכן מן הרגע שבאנר מגלה את כוחותיו כענק, הסרט מאבד מכוחו הדרמטי והופך לסרט אקשן מפלצתי, שבו אנשי מחלקת הפעלולים הדיגיטליים מבקשים לשבור שיאים שהושגו עד-כה רק ב"שליחות קטלנית 2", "מטריקס" ו"שר הטבעות" על שני חלקיו.

אך מה לעשות שמה שעבד כל-כך טוב עבור פיטר ג'קסון ב"שר הטבעות: שני הצריחים" הופך לבעיה המרכזית של "הענק"? בניגוד לסמיגול/גולום, יציר ה-CGI בסרטו של לי נכשל במקום החשוב מכל, והוא יצירת הזדהות עם הדמות. וכך, במקום שהצופה יתרגש ויחוש אמפתיה כלפי דמותו הנרדפת של הענק, הוא עשוי למצוא את עצמו לא אחת מגחך נוכח ניתוריו של ענק עשוי פיקסאלים, ולהתגעגע לימים בהם שרירנים גילמו את הדמויות הללו, ימיו של לו פרינו המיתולוגי, אך יותר מכל לימיהם של שחקנים דגולים דוגמת בוריס קרלוף ובלה לוגוסי.

וכך, בהינף יד ממש, מצליח מיסטר לי לחבל בעבודתו של דר' אנג, בייחוד בחצי השעה האחרונה של הסרט שבה הוא מנסה לייצר קליימקס מן הסוג שהושג ביצירת המופת היפנית "אקירה", אך נותר עם סיום שדומה יותר ל"הווארד הברווז".