"הפחד גדל עם הגיל"

בשנת 1994 הגענתי לראשונה לסנתה-מרתה, עיר השוכנת לחוף הים הקאריבי. לא שיש הרבה מה לעשות בסנתה-מרתה, או יותר נכון, אז לא היה הרבה מה לעשות בה, מלבד לצאת ממנה למקומות אטרקטיביים יותר. אחד מהם הוא פארק טיירונה, או הטרק לעיר האבודה.

ההוראה היתה ברורה: לבדוק היטב עם השגרירות לפני שמצפינים מבוגוטה אם יש אזהרות לגבי מקומות מסוימים, או היכן נמצאים כוחות גרילה. וכך היה. היינו קבוצה לא גדולה של מטיילים, ביררנו  לאן לא להתקרב ואיזה מקומות מסוכנים, ולקחנו לתשומת ליבנו.

במרחק של כמעט עשור אני יודעת שפחד לא היה, וגם לא מודעות. ההורים שיושבים כעת בבית ודאי כוססים ציפורניים, מזפזפים בין ערוצי החדשות ונמצאים בקשר טלפוני עם חדר המצב במשרד החוץ, אבל כשאנחנו היינו שם לא חשבנו על סכנות, לא תיארנו לעצמנו שיש סיבה לפחד. הפחד גדל עם המרחק, גדל עם הגיל. אבל קצת אחרי הצבא הוא לא קיים, אחרת למה לנסוע דווקא לשם.

ככה זה בקולומביה

על מנת להגיע לפארק טיירונה, החוף היפה בעולם שבתוכו שוכן אתר התיירות 'העיר האבודה', נאלצנו לצאת בלילה מסנתה-מרתה ולהגיע עד הכביש המוביל לפארק, שם ירדנו. היה לילה – לא לא פחדנו כלל. התחלנו ללכת ברגל, בחושך, עם התיקים, אל מעבה הג'ונגל עד הכניסה לפארק, ואז מישהו דרך רובה וכיוון אלינו. זה נראה כמו סצינה מסרט. שילמנו לו את הסכום שדרש, אולי אפילו התמקחנו והוא הוריד את הרובה ונתן לנו להיכנס. נראה שמקרים כאלה הם עניין שבשגרה.

גם בנסיעת לילה שערכנו בדרך מבוגוטה לצפון עצרו את האוטובוס שלנו, הורידו כמה אנשים, העמידו אותם עם הפנים לאוטובוס וערכו עליהם חיפוש. זוהי כנראה קולומביה.

לא חסרים סיפורי גבורה וכל דור שומע לפחות סיפור אחד, שהוא אולי אמיתי אבל נשמע יותר כמו אגדה. כמו, למשל, קבוצת ישראלים שנחטפה על ידי הגרילה בקולומביה. החוטפים גילו שחטפו ישראלים, שמחו, כי הנה יש מי שילמד אותם את מה שמלמדים בצה"ל, ולאחר שהישראלים העבירו לחוטפים שיעורי נשק, לוחמה בשטח בנוי ועוד אי אלו שיעורים הם גמלו להם ושחררו אותם.

החיים חשובים יותר

את הימים הבאים עשינו על ערסלים, במים, עם אגוזי קוקוס, נוף מדהים ושקט נפלא. ההורים בבית? כמעט הזמינו יחידת חילוץ כי לא התקשרנו. ובאמת כשחזרתי הסתובבה שמועה ש"דפנה נעלמה בג'ונגל של קולומביה".

מטיילים, בפירוש יש לברר מה הן אזהרות משרד החוץ ולא לצפצף עליהן, להתקשר הביתה גם אם נראה לכם שהכל בסדר ועברו רק שבועיים מאז הטלפון האחרון, לא להסתובב לבד בלילה ובמקרה של שוד – לא להתעקש. החיים חשובים יותר. 

וכן. לא הייתי מוותרת גם היום על נסיעה לפארק טיירונה.