במה מאכילים אותנו

היום פורסם כי משרד הבריאות הורה על הסרה מיידית מהמדפים ואיסור השיווק של כל דגי הבריכות במדינה - המיוצרים על ידי כל החברות. זאת, בעקבות תוצאות של בדיקות מעבדת השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, שהתקבלו הבוקר וקבעו כי בדגי בריכות המשווקים על ידי "תנובה" נמצא חומר האסור בשימוש שעשוי לגרום לסרטן.

בשנים האחרונות נחשף הצרכן למוצרי מזון רבים המכילים מרכיבים שעשויים לסכן את בריאותו (ובמקרה של רמדיה - אינם מכילים מרכיב חיוני). תנובה מכרה לנו חלב עם סיליקון, זוגלובק מכרה לנו בשר שפג תוקפו, שטראוס הוסיפה למילקי החלבי ג'לטין (עצמות בקר טחונות), מוצרים רבים מכילים צבע מאכל צהוב בשם טרטזין שגם הוא עשוי לגרום לבעיות בריאותיות. ועוד לא דיברנו על מונסודיום גלוטומט ועל שומנים רוויים המופיעים במגוון רחב של מוצרים, שכל קשר בינם לבין בריאות מקרי בהחלט.   

החברות מוכרות לנו את המוצרים האלו כי זה נוח להן, כי זה פותר להם בעיות בשיווק ובייצור, וכי כנראה לא ממש אכפת להם מה אנחנו אוכלים, העיקר שנקנה.

אז אולי פעם נעשה מעשה, ולא נקנה מוצרים מהחברות שמאכילות אותנו בדברים שאנחנו לא רוצים להכניס לגופנו. אולי אז הן יחשבו פעמיים. אבל עד שלא נעשה, לא נדע.

(שלומי דונר) 

2. מישהו עובד במשרד הפנים?

למען הגילוי הנאות, אני מבקש לציין שהנאמר להלן מבוסס פחות על עובדות, ויותר על תחושת בטן חזקה. באמתחתי שניים או שלושה חברים אהובים, בעלי אישיות כוללת קסומה מחד גיסא, וחדלון-אישים מוחלט בכל הנוגע לענייני תעופה מאידך גיסא. כאשר הם צריכים לנסוע לאנשהו מחוץ ללבאנט – נגיד, לבקר אם אהובה במדינה אירופית מוכת אנטישמיות – הם פונים אלי, ואני מבצע את הסידורים.

כך קרה גם לפני שלושה שבועות, כאשר ידידתי ע' גילתה לחרדתה שהדרכון שלה טעון הארכה, היות ותוקפו פג. ולאן הולכים במקרים כגון אלה? ללשכות מנהל האוכלוסין של משרד הפנים. ומי היה בדיוק בעיצומים? כמובן, אותן לשכות עצמן.

סופו של סיפור: נטלה אישה טובה, נקרא לה א', את הדרכון של ע', נסעה איתו לחו"ל, ניגשה לקונסוליה המקומית, האריכה את תוקפו, ונסעה חזרה. ולפני שכולם קופצים: כן, ידוע לי שתמיד קיימת האופציה לשלוח פקס לוועדת החריגים של מטה השביתה, ולציין שאתה חייב להגיע בדחיפות לרפובליקה הדומיניקנית, על-מנת להיפרד מדודתך הגוססת מסרטן האשכים. אבל ע', כמו שאומרים, לא כזאת.

ולמה סיפרתי את כל זה? מפני שבחמש השנים האחרונות נזקקתי לשירותי משרד הפנים, ישירות או בעקיפין, חמש או שש פעמים. בכל אחת מהן, כך לוחשת לי תחושת הבטן, נתקלתי בשביתה, או מינימום עיצום קטן. בכל אחת מהן, תכניות היו צריכות להשתנות או להתבטל. ולא, אי אפשר להגיד שאני נאחס באופן מיוחד; לגמרי כמו כולם. יכול להיות שהבעיה לא אצלי?

(גדי שוורץ)

3. אקספרס של חצות

יש כאלה שמגיעים לעיתים לסופרמרקט להשלמות קטנות. חלב, קוטג', כמה לחמניות ואולי איזה מעדן לקינוח. בדיוק בשביל אותם אנשים המציאו את קופות האקספרס - המיועדות לאלו שקונים עד שמונה מוצרים וזאת כדי שהם לא ייאלצו להמתין בתור לקופה אחרי עגלות עמוסות.

עד כאן הכל טוב ויפה, ואפילו הגיוני. הבעיה היא שההגיון הזה מתנגש לעיתים עם ההגיון של הצרכן הישראלי. וכך יוצא שלעיתים מי שממתין בתור הזה מוצא את עצמנו מסתכל כיצד התור הקופות הרגילות מצטמצם, בעוד שהוא - שממתין בקופת האקספרס, ממתין במקום. 

כי תמיד התור בקופה הזו הוא הארוך ביותר. ותמיד יהיה את זה שיגיד "יש לי רק את זה" וכמה נחמדים יתנו לו לעקוף אותם (וגם אותך). ותעיז להגיד משהו. ותמיד יהיה גם את זה שיש לו 10 מוצרים (ולא 8 כפי שאמור להיות), אבל "מה זה משנה", וגם הקופאית תסלח לו. ותמיד, אבל תמיד, הקופאית של האקספרס תהיה האיטית ביותר.  

אז בפעם הבאה שאתם קוטג' ומעדן בסופר, אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.   

(שלומי דונר)  

4. במיץ של הזבל

אחת מהפריבילגיות של חיים בבית פרטי הוא פח האשפה האישי . כמו תיבת הדואר גם הוא שלך ושלך בלבד, תשמור על נקיונו- יישמר, לא תשמור- בעיה שלך. ככה חשבתי גם אני לעצמי עד שגיליתי את שיטת איסוף האשפה המשונה שאימצו החברים ביישובנו הקט.

פעם, מהבהב זכרוני החלש, היו מחברים כל צפרדע לאוטוזבל וזה בתנופה היה מרימה על-על ומפיה הפעור היתה מתגוללת האשפה החוצה. למקומה הייתה חוזרת הצפרדע נקייה ורעבה לאשפה טרייה.

לא כך היום. לייעול השיטה החלו האחראיים לעבור בין הפחים , לפתוח ולשלוף מתוכם ביד מיומנת את שקיות האשפה הקשורות היטב. את השקיות הם מרכזים בפח אשפה גדול ואותו, כן כמו פעם, רק אותו מרוקנים למיכל.

אני, שהייתי מרוצה עד מאוד מפחי האישי שמתי לב עם הזמן כי הוא הולך ומצחין וחרקים ומזיקים נוספים (עכברים למשל) סובבים אותו ללא הרף. יום אחד, לאחר איסוף חפוז שכזה פתחתי את הפח ולעיני נגלתה שכבה עבה של זבל איכותי ששכנה לה לבטח על תחתית הפח. מתוך השכבה הזו ניגר לו בשמחה המיץ של הזבל.

הסתבר שלמרות קשירתן של השקיות מידי פעם גולשת אשפה מסוגים שונים אל תחתית המיכל. כיוון שהאחראים לעניין אינם טורחים לרוקנו לחלוטין מתבססת השכבה , מתמצקת ומתחילה להגיר נוזלים וגם ריח.  אבל למה, שאלתי בקול תחנונים את הבחור שניראה לי האחראי על שולפי הזבל, ככה זה גברת, ענה, העבודה מהירה יותר וגם התוצאות לא רעות בכלל. זו השיטה בה עובדים היום, זה הכל.

לפנים משורת הדין הסכימו החברים לרוקן את הפח בצורה מסודרת ולהסיר מעלינו את אימת החרקים, הריקבון המתפתח בפתח ביתנו, והצחנה. לא הם לא מתכוונים לשוב לשיטה הישנה, למה להם?

יעילות זה דבר חשוב חברים, ניקיון והיגיינה , לטעמי, עוד יותר.