מפעל חייה לא תם
היתה לה משמעת אינטלקטואלית, אוזן מדהימה, סקרנות ללא גבול וכבוד עצום לשפה העברית. הסופרת שולמית הראבן, שהלכה השבוע לעולמה, לא זכתה בארץ להכרה הראויה לה. אריאנה מלמד מאמינה שעוד ימצאו לה קוראים טובים
בישראל אין אנציקלופדיה ספרותית מעודכנת. כדי לדייק בסדר הפרסומים הנכון, ביקשתי הבוקר ממשפחתה של שולמית הראבן לשלוח לי בפאקס דף שהכינה בעצמה, לפני שזכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים. מצאתי בדף הזה את תשעה-עשר ספריה, את העובדה ש"עבודתה תורגמה ל-21 לשונות" – עבודתה כתבה שם, לא "יצירתה". היא התייחסה לכתיבה כאל מלאכה, לא כאל אמנות – ואל הסופר כאדם ששפר גורלו, לא מי שאפוף ייסורים מדומים של כתיבה. עוד מצאתי את תרגומי הקלאסיקה שלה – והערה אחת קטנה בכתב יד : " זה 'מפעל החיים', כנראה.
אבל זה לא הכל. שולמית הראבן נפטרה מיסורי מחלה קשה ביום ג' השבוע. בגידתו הסופית של הגוף לא יכולה לסכם מפעל חיים של סופרת יוצאת דופן: הגם שאנחנו נוטים לעוט בלהיטות רק על מה שמפתה בזוהרו הזמני של החדש והעכשווי, הגם שקוראי העברית נלחמים על זכותם להכחיש כל זכרון תרבותי והיסטורי, הטובים באמת ניכרים ביכולתם לנעוץ קרס בנשמותינו מעבר לזמן, למקום ולחיים עצמם. לשולמית הראבן היתה – סליחה, יש – היכולת הזו. עכשיו ובעוד ימים רבים שיבואו.
חוצבת בעברית
כשהייתי בת 14 נפל לידי "עיר ימים רבים", רומן שצריך להיות חלק מכל רשימה קנונית של הסיפורת העברית – אם רשימה תבונית כזאת תיעשה פעם, ואם היא תבוסס כולה על שיקולים אסתטיים אמיתיים. את המשפט האחרון לא ידעתי לומר אז. ידעתי רק שקראתי ספר שכמותו לא ראיתי לפני כן. פרקים ארוכים ממנו מהדהדים בזכרון עד היום. כשהייתי בת 14, כל שידעתי הוא שכך צריך לכתוב, ושאני רוצה שהיא תלמד אותי, ובתמורה אני מוכנה להרחיק עד ירושלים ולעשות לה ספונג'ה בבית.
הפנטזיה הילדותית הזאת לא התגשמה כפי שרציתי: פעם, כשנפל בחלקי הכבוד לראיין אותה – סיפרתי לה על הפנטזיה הזאת, ועדיין לא הבנתי כי סופרת טובה באמת אינה זקוקה לכיתה, או למעריצים שיישבו לרגליה. המלים שבחרה בקפידה, אחרי שהיתה לה משנה סדורה ולא להפך, מלמדות בעצמן. אם יודעים להקשיב.
אבל כיצד תובעים קשב, וכיצד זוכים לו? מתחילת דרכה הספרותית לא הילכה בנתיבים סלולים, אלא פתחה לעצמה כאלה, ואני מעזה לומר שלא הביטה לאחור כדי לבדוק מי עוד צועד בהם. לא התעניינה באפיגונים וודאי שלא רצתה להתנאות בהם.
ספר השירים הראשון שלה, " ירושלים דורסנית", ראה אור ב-1963. אני מעלעלת בו עכשיו ומוצאת כבר בו את ראשיתיו של מאפייני הכשרון העצום שלה: חסכנות, מפני שלא צריך לפטפט. ומה שכן נאמר הוא גבישי, צלול, מדבר בקול רם ומתוך כבוד עצום אל השפה. שולמית הראבן היתה האשה הראשונה שכיהנה באקדמיה ללשון העברית, והיא ידעה גם כי אוצרותיה ממתינים לחוצב, לא לעדת מדקלמים. והיא חצבה.
והגית בו
קבצי הסיפורים הקצרים שלה, "בחודש האחרון", "רשות נתונה" ו"בדידות", הם כאלה שמאירים דמויות מתוך שרטוטי-מכחול עזים ויכולת לכלוא תובנות סבוכות באבחתו של משפט אחד. הטובים באמת לא מייצרים "מלים שמנסות לגעת", אלא תצרפים מרהיבים של מלים צורבות. הטובים באמת לא מנסים, הם מצליחים.
אבל מהי "הצלחה"? אם נמדוד אותה במונחי הזמין, המהיר והזול, לא נמצא שם את שולמית הראבן. היא לא "כתבה רבי מכר". היא כתבה ספרים מצויינים. כיוון שלא הלכה בשום נתיב סלול מראש, כיוון שכתיבתה מעולם לא התיישבה עם הקריטריונים שהיו יפים לשעתם בעיני קובעי הקריטריונים, נדמה לי שעד היום לא זכתה להכרה שהיתה ראויה לה. ההפסד, צריך לומר, כולו של קובעי הקריטריונים. מיטיבי קרוא, בעברית וב-21 לשונות, ידעו טוב יותר.
אחד הנתיבים שפילסה לעצמה הוביל אל תקופת האבות: הדרמה הגדולה של התרבות היהודית, אמרה לי לימים בשיחה, היא המצאת המונותאיזם. אולי גדולה מדי לעטיהם של סופרים שמתעניינים בעיקר באישי ובאינטימי, כמו שמקובל אצלנו כבר יותר משני עשורים. היא הלכה והמציאה מחדש את הדרמה הזאת בטרילוגיה של נובלות, "צמאון", בהן בראה לא רק שפה חדשה – מקראית לחלוטין ובכל זאת נשמעת כאילו זה עתה נכתבה לראשונה. חסכנית כמו שפתו של פרק חומש שמנחיל לקוראיו סיפור גדול במלים קטנות ומעטות, ומטיל עליהם מלאכת קריאה שהקריאה עצמה היא רק ראשיתה: "והגית בו", כתוב.
את "צמאון" צריך לקרוא מתוך שהוגים בכתוב ושבים אליו פעם אחר פעם ומוצאים בו מה שהחביאה בעורמה: עוד ועוד איים של התבוננות באבות-אבותינו כשהיו מתי מעט, וכשבראו לעצמם אל שונה מכל האחרים שהיו עד אז: גדול מדי, מאיים, לא נוכח ולא מנחם. בראו, ומיד מרדו. סיפור לידתה של התרבות העברית הוא סיפורה של ילדות קשה והתבגרות פראית, ועוד לא מצאתי מי שיידע לספרו כמוה.
כשהגעתי לרחם העולם
ספרה האחרון, ימים רבים", הוא אוטוביוגרפיה יוצאת דופן. היא בחרה שלא להפוך את סיפור חייה לדרמה של וידוי, אלא לספרו מתוך כתיבתה. כך, אפשר למצוא את "הדודות הגדולות" ו"מהגוני" שני סיפורי ילדות בצילה של מלחמת העולם השניה שנכנסה הביתה וטרפה את כל הסדרים והאמונות המבוססות של המבוגרים. ופרקים של אהבה לירושלים המנדטורית מתוך "עיר ימים רבים", וחשבון נוקב עם יחסם של הקולטים למה שהם כינו "שארית הפליטה", בסיפור "העד". ואחר כך מסה אישית מרהיבה, "אני לבנטינית" שמה. הנה ציטוט.
"נולדתי באירופה, וכאילו כל ימי שם עברו בחושך ובקוצר רוח, כמו טעות, כמו מאסר, כמו נישואים אומללים –עד שראיתי לראשונה את האור העז השפוך על גדרות אבנים בהר, וזית קיצי גחון מטה, ובאר חצובה – וידעתי שזהו זה. שהגעתי לאיזו ותיקות עמוקה ומוחשית, רחם העולם, זו שבה בעצם נוצר וייווצר הכל. שזה האור הנכון, הריחות הנכונים, המגע הנכון".
אבל היא ידעה היטב להפריד בין אהבותיה לבין חובותיה האזרחיות, ולא ישבה מנגד כשבנופים שאהבה נשבו רוחות רעות. שולמית הראבן היתה ממיסדי "שלום עכשיו", ונתנה קול לחשיבה פוליטית מעמיקה, מגובה בראייה היסטורית רחבה ובתפיסת צדק בממדי-אנוש, אף פעם לא מתוך התבטלות-עצמית. ב"אוצר המלים של השלום" לימדה אותנו כי זה יבוא רק אם וכאשר נדע ללמד את מחשבתנו – ואת לשוננו – מלים אחרות לגמרי, שיש עימן אחריות למעשים שעשינו וידיעה ברורה מה עלינו לתקן ועד כמה.
והנה עוד רשימה מדהימה, מתוך "ימים רבים". הפעם, ימי האינתיפאדה הראשונה. מכר פלסטיני מביא אל ביתה את מוחמד אבו נאצר, מחבל. היא שואלת אותו אם הרג אנשים. כשהוא אומר שלא והיא מאמינה לו, היא מושיבה אותו אל שולחנה לאכול צהריים. ואחר כך יוצאת לעזה, לברר לעצמה כיצד הייאוש מוביל למעשים שכאלה: תמיד מבחינה בין הבנה לבין אמפתיה לבין הצורך לפעול, תמיד מקפידה להבהיר את ההבדלים.
תמיד היתה לה משמעת אינטלקטואלית נוקשה, אוזן מדהימה לקליטת זיופים, סקרנות חסרת גבולות וזלזול עמוק בקונוונציות של חשיבה ושל כתיבה. קטונתי מלסכם, ולא צריך לסכם. עוד יימצאו לה קוראים טובים. הם לא יהיו מעטים. דבר במפעל חייה לא תם.
לפנייה לכתב/ת 
