ג'מייקה: העישון כחובה דתית

לכתבה הקודמת לחצו כאן

נגריל היא ללא ספק אחת ממוקדי המשיכה העיקריים של ג'מייקה. הכפר אמנם קטן אך החוף משתרע לאורך למעלה מעשרה קילומטרים, ונחשב אחד החופים היפים בעולם. חול רך ולבן, מים צלולים וצמחייה טרופית.

נגריל מתבססת כולה על תיירות וידועה כאחד המקומות התוססים והמהנים לנפוש בהם. בתחומי החוף הוקמו אתרי נופש (Superclubs) בעלי שטחים פרטיים שסוגרים את שעריהם בפני השאר. התייר הממוצע שמגיע לשבוע נופש בג'מייקה יכול לבלות את כל השבוע באתר הכולל הכל – ארוחות, בילויים, ספורט ימי ואפילו רצועת חוף פרטית. נגריל עמוסה במועדונים, כולל ה"הדוניזם 2" המפורסם, מועדון למבוגרים בלבד שבו נערכות הילולות כדרך היוונים החרמנים. בנגריל נמצא גם החוף הנודיסטי היחיד בג'מייקה.

ואנחנו אומרים: אם הגעתם לג'מייקה כדי להסתגר כל השבוע באחוזת נופש - עדיף כבר שלא תיסעו לשם. כשבאים לג'מייקה, צריך להרגיש את המדינה, לא להסתלבט בגטו מיופייף. צריך לדבר עם הג'מייקנים, לאכול ברחוב, לנסוע במיניבוסים המטורפים, ללכת למסיבות, לספוג את האווירה.

Just say no

אלה שמחליטים בכל זאת לצאת מהאחוזה נתקלים בג'מייקה אחרת, ג'מייקה מתוירת, שעלולה להטעות את המבקרים. העומס הכבד שיצרו התיירים שכל הזמן מחפשים אקשן (עם נשים, גברים או סמים) הביא לסוג של תרבות מתבקשת – ההאסלרים (המטרידים). אלו יתחילו לדבר אתך סתם כך ברחוב בתואנה כזו או אחרת. בתחילה הם יציעו לך מונית. אחר כך מריחואנה. לא תרצה, הם יעברו לסמים אחרים. אם גם זה לא מעניין אתכם, תסמכו עליהם שהם ימצאו משהו אחר, ללילה בלתי נשכח. יש המוצאים את העניין מפחיד, אחרים חושבים שזה משעשע. גם אם ההאסלרים יכולים לעלות על העצבים, הרי שהם לא מזיקים ובסך הכל מחפשים אקסטרה קֶאש. הביטוי "Brooky Brooky" (מלשון מרושש) יכול לעזור לכם להתחמק מזה. קחו את זה בקלות.

תופעה שכיחה נוספת היא נערי החוף. לא מדובר בריצ'רד גיר המקומי המנסה לצוד את לבה של אהובתו, אלא בבחורים צעירים שמנסים ללכוד את ארנקן התפוח של נשים לבנות מבוגרות. וזו העסקה: הן מקבלות בילוי ותשומת לב, והבחורים, שבאים בדרך כלל מרקע כלכלי קשה, מקבלים מימון להוצאותיהם.

המחירים בנגריל הם מהגבוהים באי. שוב, התיירים בעלי הממון קובעים את הרף. ביקשנו מהנהג שלנו לקחת אותנו למקום טוב וזול והוא הוריד אותנו ב"נגריל יאכט קלאב", מקום שנדמה כי תקופת הזוהר שלו כבר מאחוריו. המלון ממוקם ב-west end של נגריל, מדרום לרצועת החוף הארוכה וקרוב מאוד למרכז נגריל. לא נבהלנו מהתחזוקה הלקויה של המקום ולא נרתענו מהחשדות שמא זוהי טריטוריה של סרסורים (שהתאמתו עוד באותו ערב...) ובחרנו להתרכז דווקא בבר הרועש, ובים שנפרש ממש מול המרפסת שלנו.

כבר בכניסתנו קיבלנו welcoming present בדמות שלושה פרחים. הבחורה מהקבלה הזהירה אותנו כי החומר הג'מייקני הרבה יותר חזק מזה שמסתובב במזרח התיכון.

חוש הריח מזהה את העשן

ג'מייקה נחשבת אחת מיצואניות הסמים הגדולות במרכז אמריקה. כידוע, עישון גנג'ה הוא חלק מחובתם הדתית של הראסטאפארים. במדינה ממוקמים עשרות, אם לא מאות, מטעים לא חוקיים של גידולים כאלו ואחרים. למעשה, אין צורך לעשן באופן פעיל. תוך כדי הליכה ברחוב חוש הריח שלכם כבר יזהה בעצמו את העשן המוכר. בשל זמינותו, נדמה כי העישון הינו חופשי ומותר, אך למעשה השימוש בסמים מכל סוג שהוא אסור. כן, גם בג'מייקה.

סיבוב קצר במרכז העיר חשף בפנינו את חנויות המזכרות, כמעט כולן מנוהלות על ידי הודים. המחירים מופקעים ברובם, אבל ההודים ייתנו לך הרגשה שרק היום ורק בשבילך הם הורידו את המחיר. למען האמת, ההפך הוא הנכון, וכדי לא לצאת בשן ועין עדיף לעשות השוואת מחירים. ההבדל במחיר יכול להיות משמעותי מאוד.

בחניה הגדולה שליד הברגר קינג התמקמו להם לפנות ערב חבר'ה צעירים, שהביאו איתם בטנדר מערכת רמקולים, עמדה וערימות של תקליטים - הסאונדסיסטם הראשון נבנה לנגד עינינו.

בענייני מוסיקה מהווה נגריל מקום מעולה למסיבות חוף - רוב הבלגן מתרחש בחודשים יולי-אוגוסט. בכל הדרכים ראינו שלטים המודיעים על המסיבות, בכולן מופיע השילוש הקדוש (או חלקים ממנו): שון פול, אלפאנט מן ובאונטי קילר. הג'מייקנים סוגדים לאמנים שפרצו את גבולות המדינה והגיעו ל-MTV ולעבודה עם אמנים חיצוניים. דוגמאות מצוינות תוכלו למצוא באלבום חדש שיצא זה מכבר: Def Jamaica, אלבום של שיתופי פעולה בין אמני רגאיי וראגאמאפין לבין אמני היפ-הופ.

מספיק לבקר באוצ'ו ריוס בזמן שספינת תענוגות עוגנת שם, כדי להבין את כמות התיירים הנשפכת לרחובות העיר, סטייל "באתי-קניתי-הלכתי". הסיבה העיקרית לביקור באוצ'י (כך בפי המקומיים) הוא מפלי ה-Dunn's River. אל המפלים מגיעים מאות תיירים מדי יום על מנת לטפס עליהם. למרות המבקרים הרבים והתעשייה הקטנה שנוצרה באתר, הביקור שווה כל דולר ג'מייקני. המפלים מכוסים צמחייה טרופית עבותה, המים הקרים מרעננים והחוויה מחזירה אותך שנים אחורה, לגיל חמש בלונה גל. עדיף להביא מצלמה חד-פעמית לצילום במים, אבל אם תרצו מזכרת - יש שם גם צלמים עם מצלמות מקצועיות.

ביום למחרת נסענו אל ביתו האגדי של בוב מארלי. הבית ממוקם ליד הכפר "9 מייל" באזור ההררי ליד סנט אן. בבית הזה נולד ב-6 בפברואר 1945 אחד מעמודי התווך של הרגאיי, אדם שהמוסיקה שלו הראתה לאחרים את הדרך. בכניסה יקבלו את פניך חבר'ה מקומיים שידחפו לך ליד ג'וינט ענקי, ויציינו שהבית של בוב מארלי הוא "אזור עישון חופשי". אחר כך, הם מבטיחים, ניקח אותך לפלנטיישנס פה ליד (הכוונה למטעי הגנג'ה הפרושים ברחבי האזור). על הג'וינט, אגב, תצטרך לשלם ביציאה, כך שאם אתה לא מעוניין או שיש לך משלך – תחסוך מעצמך תרומות כאלו או אחרות.

בכניסה לבית, כמו תמיד, חנות מזכרות במחירים מופקעים (גלויה בשלושה דולרים!), אבל אחר כך יקדמו אותך בחיוך המדריכים הראסטאפארים של הבית. לכולם תלבושת אחידה, והם בעלי דיבור נעים ומתנגן, וידע רב על ההיסטוריה של בוב. בסיור תזכו לחזות בבית שבו נולד וגדל בוב מארלי, באבן שעליה נהג להניח את ראשו ("הכרית" בשיר "Talkin' Blues"), וכן במוזוליאום המרהיב שבו נקבר. מבנה הקבורה הזה נעשה על פי בקשתו מאבן שיובאה במיוחד מאתיופיה. בדים, כלי נגינה, מזכרות ותמונות, קטורת ונרות מקשטים את המסגד הקטן והיפה לזכרו של מלך הרגאיי. בחצר נכתב באבנים בצבעי הג'ה – "BOB LIVES" (בוב חי). הראסטאפארים מאמינים כי הוא חי בתוכנו תמיד.

אנחנו אמנם לא ביקרנו בג'מייקה בתקופת הפסטיבל, אבל מוסיקה לא חסרה בעיר. בכל פינה בעיר ניתן לקנות דיסקים מזויפים. קיימות גם חנויות מסודרות שמוכרות דיסקים מקוריים (בעיקר במונטיגו ביי ובקינגסטון), אבל הפנינים האמיתיות מסתתרות בתקליטי ה-7 אינץ' ובמיקסטייפים של DJs עם כל הלהיטים העכשוויים.

מה יישאר לנו מכל הזיכרונות המעושנים האלה? חשבנו ביומיים האחרונים, והחלטנו אם כך, לסגור מעגל במונטיגו ביי עם קניות של תקליטי ראגיי ב"אל פאסו" ופשטנו על חנויות ההודים בהתמקחויות מקצועיות. עכשיו, בארץ הקודש, אנחנו מוצאים נחמה בשתיית רום ג'מייקני לצלילי סיזלה וקפלטון, חולמים על ים כחול ומקללים את הרצל.