הרבה אמהות
אמהות הבנים שמחות. כל אחת מרגישה כי בנה הוא בדיוק התוצר של החינוך מבית ומתוך שמחתן וגאוותן הן ניצבות מאחוריו כחומה בצורה ומסכנות את החברה הישראלית
לאור הטרנד ההורי העכשווי, כדאי שיידע כל חייל (וכמובן גם חיילת) שיש לו עוד סיבה אחת לדאגה חוץ מהניסיון לתמרן בין מילוי פקודות לרמת מוסריות נדרשת: אמא שלו.
לפעמים לאמא שלך דחפו פתאום מיקרופון מול הפרצוף והיא צריכה להסביר את הפאדיחה שלך אז היא אומרת דברים טפשיים, ולפעמים אמא שלך לא יכולה להתמקד בשיווק השקפת עולמה הפוליטית בלי לבלבל את המוח על עליונות מוסרית. כך או כך, התחרות בין שתיהן רק מצחיקה את האמא שפשוט לא מרשה לבת שלה לשרת בנצרים. האמא הזו אפילו לא מחכה לגלות מה בתה תחליט לעשות, כי מה זה בכלל רלבנטי?
ההתקוטטות האמהית הזו נובעת מתוך הסתירה הפנימית והמהותית בין הערכים שאתם אנו חיים במציאות הישראלית. הצורך לקיים צבא חזק מתוך היררכיה ומילוי פקודות, חתירה לאינדיבידואליות אישית והכמיהה לחיים שיש בהם שוויון ערך ודמוקרטיה אמיתית, מבלבלת לא רק את לובשי המדים הצעירים, אלא גם את הוריהם.
אבל בעוד החייל מתבקש להכריע מדי פעם בין הערכים הסותרים ולבצע או לסרב פקודה, אמא שלו יכולה להרגיע את עצמה לפני שהיא יוצאת לתקשורת, כדי לעמוד מאחוריו או מצדדיו או מלפניו. גם בנה של חסרת דברי הטעם וגם בנה של המתייפייפת במוסריותה טועים בהחלטתם האישית. מילוי פקודה באופן אוטומטי וגורף גרוע בדיוק כמו סירוב פקודה אוטומטי וגורף. בגדול, אף אחת מהאפשרויות האלה לא יכולה להתקיים בחברה דמוקרטית ומוסרית בכלל, ובישראל בפרט.
אבל אמהות הבנים שמחות. כל אחת מהן מרגישה כי בנה הוא בדיוק התוצר של החינוך מבית (ועל כך כותבת הגב' ליבנה במדור זה: "נעם מפעיל חשיבה עצמאית, ביקורתית ופתוחה...", וגם: "אני ובעלי, הוריו הגאים, החדרנו בו את הערכים..."), ומתוך שמחתן וגאוותן הן ניצבות מאחורי בניהן כחומות בצורות המסכנות את החברה הישראלית.
שתי הנשים חינכו את בניהן מתוך השקפת עולם מצומצמת וצרה, כזו שלא מסוגלת לבנות את עצמה בשכבות של עומק הכוללות גם "מצד שני" או "לעומת זאת", והבחנות בין עיקר לטפל. (האם השלישית בכלל לא מתעמקת בסוגיות של מוסר והשקפות פוליטיות, היא רואה רק עד קצה האף של הבת שלה. המדינה? הצבא? העם? אל תבלבלו לה במוח.)
ברוב המקרים, האמהות האלה עושות עוול לילדיהן. בין אם מדובר בטעות בשיקול הדעת תוך כדי אירוע ובין אם מדובר בהחלטה ארוכת טווח (ושגויה גם), ובעיקר אם האמא נוטלת את זכותה הטבעית של בתה להחליט על דרכה. קיבוע הטעות והפיכתה לאידיאולוגיה שאין בילתה, מזיקה לדימוי של הבן יותר מאשר מועילה לו.
אינני מתרשמת במיוחד מהאמהוּת התומכת הזו. אילו היו יוצאות השתיים לתקשורת ואומרות "אני חושבת שהבן שלי טועה, לא כך חינכתי אותו, אך אני מכבדת את זכותו לבחור את טעויותיו", הייתי רגועה יותר.
יעל משאלי, אם לשתי חיילות בשירות סדיר
מומלצים
