תחנת המשטרה בגבול עם מצרים, כך מדווחים היוצאים, כבר הומה אדם. בצד המצרי שוב לא עושים דבר כדי לתת לעשרות אלפי הישראלים היורדים כעת לסיני תחושה בסיסית שהם רצויים שם.
זה מתחיל בבדיקות האיטיות והזעופות, ממשיך בתפילה חרישית שפיסת הדיונה שאהבנו בשנה שעברה עדיין עומדת שם ושטרם הקימו עליה כפר נופש, בעוד תחינה שגם השנה הזאת כל ההרפתקה תיגמר בשלום, ובתהייה אילמת האם יש איזה שהם סידורי ביטחון ורפואה בסיסיים אם חס וחלילה נזדקק להם, ובהתעלמות מחוייכת מכל אלה, שוב ושוב, כמו שאנחנו רגילים לעשות לעצמנו כדי ש"חווית סיני" תירשם בזיכרון כאירוע האסקפיזם הכי נגיש והכי זול בסביבה.
השנה, לרגל מלאת חצי יובל להסכם השלום, חשבתי שבאמת לא צריך לנסוע. שאולי מגיעה למצרים תזכורת קטנה על התנהגותם הבלתי-נסבלת כלפי ישראל, ואולי כדאי להזכיר להם דרך הכיס. ניסינו בשפות אחרות, אבל המסר עדיין לא הובן.
לרגל מלאת חצי יובל, עדיין מתמידים המצרים באינדוקטרינציה אנטי-ישראלית בבתי הספר שלהם,
מתמידים בסירובם לשלוח לכאן שגריר וממשיכים בגלגול עיניים צדקני בכל עת ובכל פורום שבו מזדמן להם להשמיע ביקורת חריפה על מעשיה ועוולותיה של ישראל בשטחים. הם עושים זאת כדי לשמר את ההגמוניה שלהם בעולם הערבי, אבל גם מפני שהם יודעים שאפשר.
כי הם כבר יודעים שלא נענה להם. הם יודעים שמותר להם לגנות את הריגתו של שייח' יאסין ולהמשיך
לפשוט בעצמם על מעוזי האחים המוסלמים, מבלי שנזכיר להם כיצד הם עצמם מטפלים בטרור כשהוא מכה בהם. גם לא נזכיר להם אירועי הטרור שבהם נפגעו ישראלים במצרים, ואם שכחתם – זה קרה יותר מפעם אחת. בתור תגובה ציונית הולמת, המשכנו לנדוד לסיני.
המצרים יכולים לתת לעצירים פוליטיים להירקב בבתי הכלא שלהם, לדכא באופן שיטתי את חופש הביטוי וחופש ההתקהלות של כל המצרים בלי יוצא מן הכלל, לקיים משטר של הפחדה המכוון נגד האזרחים שלהם עצמם - אבל יש להם המון מה לומר על מצב זכויות האדם אצל שכנתם הצפונית. ואנחנו ננקוט במדיניות האין-תגובה מתוך נאורות גמורה וסלחנות אינסופית וקצת חסרת פשר.
במקרה הטוב, מצרים מתייחסת לישראל ולישראלים כסוג של מטרד הכרחי, נסבל בשל תרומתו לקופת המדינה, אבל לא יותר מזה. ואנחנו נגיב, במקרה הגרוע, בקיטור מנומס – אבל לא ברגליים.
ואני מאמינה שכתיירים מגיע לנו יותר מזה, ושאנחנו יודעים היטב להצביע ברגליים. מתחילת אירועי האינתיפאדה הראשונה נרשמה ירידה הדרגתית במספרם של הישראלים שמבקרים בצרפת, בדיוק בגלל יחס דומה למדינת ישראל: מה שאסור בעינינו לצרפתים או לבלגים, מדוע שיהיה מותר למצרים? רק בגלל החול והשקט, או בגלל שזול יותר מאשר באילת?
רק כדי להסיר ספק: הזעם האזרחי המובע כאן לא נובע מתחושה שישראל היא טלית שכולה תכלת וכל נתיבותיה שלום. להיפך. אבל גם לאנשי שמאל ותיקים וצינים מותר מדי פעם לאוורר את החשיבה שלהם ולעשות קצת סדר, ובדרך לגלות את הפרכות: חצי יובל של הסכם שלום לא הוליד אפילו שלום קר, רק תנועת המונים חד-צדדית אל הדיונות ותרומה יפה מאוד לכלכלת מצרים. ובתמורה לזכות להתעטף בחול, נדמה לי שאנחנו מוכנים לסלוח למצרים קצת יותר מדי.
