אין דין ואין דיין

אסי דיין הוא אחד מגדולי הבמאים והתסריטאים שידע הקולנוע הישראלי מאז ועד הלום. סרטו "שמיכה חשמלית ושמה משה" הוא הסרט הישראלי הטוב והחשוב של שנות התשעים. "גבעת חלפון אינה עונה" שלו נבחר לאחרונה על ידי כ-25 אלף גולשי ynet כסרט הישראלי האהוב ביותר. אסי דיין הוא יוצר פורה, מקורי ומבריק, נקודה.

ועתה, משהורעפו כל המחמאות האפשריות, לא נותר אלא להגיע אל סרטו החדש – ה-12 במספר – "הבשורה על פי אלוהים" שמו, להרכין ראש, ולחרוץ באכזבה: מדובר בכישלון.

ניהיליזם כחול-לבן

הסרט הוא כישלון, לא משום שהבמאי-תסריטאי שלו בחר, באקט שחצני לכאורה, ללהק עצמו לתפקיד אלוהים. אדרבא, נוכחותו של היוצר בתפקיד בורא עולם יש בה כדי להעיד על מקומו בתהליך התהוותו של המעשה הקולנועי. במקרה של דיין אף ניכרת בגילומו את הקדוש ברוך הוא משום הכרה במעמדו התשתיתי בקולנוע הישראלי, כמי שברא בו את דמותו המיתולוגית של הצבר. אבל במקרה של "הבשורה" וגו' דומה שליהוקו של דיין את עצמו למשרה הבכירה בתבל חסר מודעות לכל אלה, והוא לא יותר מהשתטות לשמה שאין בה מאום למעט נרקיסיזם ילדותי.

מה שמזכיר, הסיפור. אלוהים, כלומר דיין, שולח את בנו, כלומר ישו (גיל קופטש), בחוסר עניין מובהק, למשימת גאולת האנושות. את שליחותו הנאצלה של בן האלוהים מבקש, או שמא מבקשת, לסכל השטן בגילומה של טינקרבל, תוך שהוא-היא נעזר/ת בזונה המתחזה לנזירה (צופית גרנט), בת למשפחת הבוגד ההוא, יהודה איש קריות. בינתיים, חש מנכ"ל העולם איזו צביטה בלב, זכר וגעגוע לאהבתו העזה למריה (גילה אלמגור), והוא נוטש את מקום רבצו אל מול ערוץ הקניות – קראתם נכון – ויורד אף הוא מן הרקיע לחפש לו אהבה, בנצרת כמובן.

האמת, דיין כבר היה פעם בתפקיד אלוהים. זה קרה ב"שמיכה חשמלית", שבו למעשה גאל את צמד הסרסורים והזונה הרומניה מהטבח הנורא בפאב ההוא של "אגפא", וברא אותם מחדש בסרט משל עצמם. כך, מראשיתו נע הקולנוע של דיין בין ניהיליזם – זוכרים את המשורר ההוא מ"חגיגה לעיניים" הסוריאליסטי, שמחליט לקפח את חייו במו ידיו דווקא בעיירה הצפונית מטולה – לאפוקליפסה. כאילו כדי לחרוץ לשון לעומת הסדר והתכלית האידיאולוגית שהכתיב הרעיון הציוני, שדיין – לפחות בהופעתו הקולנועית הראשונה והחשובה ב"הוא הלך בשדות" – הפך לאחד מסמליו.

לאן נעלם דיין?

מול הפיוט והתבונה של "חגיגה", "אגפא" ו"שמיכה" ניצבים עתה הרישול והאינפנטיליות של "הבשורה", שעומק ההגות בו הוא, נניח, כשל נער מתבגר שזה עתה סיים לצפות בסרט של ברגמן, ועיצובו האמנותי מזכיר את ימי הטלוויזיה הלימודית של שנות ה-70.

מה, מה זה קרה ליוצר הנערץ? אפשר להניח, שכמו ב"שמיכה" או "מר באום" החריף, סרטו הקודם מ-98', ביקש גם כאן דיין להציג את צדה ההזוי של המציאות הישראלית הניצבת פה, כמו ב"אגפא", רגע לפני פרוץ האפוקליפסה. דומה שמאז "אגפא" ויתר דיין על כל ניסיון להעניק משמעות למציאות הסהרורית הזו – למשל, הטבח חסר הפשר שחותם את היצירה הכמעט נבואית ההיא, או השמש הזורחת בים בסופו של "שמיכה" – כמו גם למקומו בתוכה. והרי איפה עוד, אם לא בתור אלוהים (ספקן וחילוני למדי), יכול היה דיין למקם את עצמו עכשיו, אחרי שבא חשבון וחיסל ב"מר באום" את המיתוס שהוא במו ידיו יצר.

יהיו שיטענו כי עיתוי יציאת "הבשורה" לאקרנים מושלם ממש. כאילו מדובר פה בתגובה ציונית הולמת לסרטו (הראוי והמעניין, דרך אגב) של מל גיבסון. אלא שגם בהידרשו לטקסטים מבית מדרשה של הברית החדשה ולדמויות מהמרטירולוגיה הנוצרית (דנה פרנס, למשל, היא פה ז'אן ד'ארק) לא מצליח סרטו של דיין לעורר יותר מאשר גיחוך.

ובכל זאת, גם כישלון מבית היוצר של אסי דיין – אולי הקולנוען היחיד בישראל שכל סרט חדש משלו הוא בבחינת אירוע מקומי – מספק מפח נפש בע"מ. שכן הדיאלוגים פה ושם מבריקים באמת, גילה אלמגור בהופעת אורח כמריה מפתיעה כאן בתפקיד קומי לא אופייני מעולה (וגם נראית נפלא), והמוזיקה שהלחין בועז אבני היא אחת היפות שנכתבו, שימו לב, אי פעם לסרט ישראלי. חבל על כן שהסרט בכללו אינו מתעלה אל מעבר לסדרה של מערכונים וקטעי קישור שכמו נלקחו מעם הבמה הקיבוצית.