שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יש חדש במזרח
    "זטואיצ'י", סרטו החדש והנפלא של הבמאי היפני קיטאנו, מביט מחדש במסורת הסמוראים בעיניים מפוכחות

    חמש לפנות בוקר. פריז. מרבית התושבים מנקים את קורי השינה מעיניהם. המסעדות ובתי הקפה עדיין מיותמים, למעט בית קפה אחד, רועש ורוגש במיוחד. את מרבית הרעש מייצר אדם אחד, בעל שיער מדובלל, משקפי ראייה כהים וחיוך שלא ברא השטן. "זטואיצ'י, זטואיצ'י!", הוא זועק ומשתמש בסכין החמאה כדי להדגים מספר צעדי סמוראים שלמד מיצירתו החדשה והמופלאה של טקשי קיטאנו. "איך לא חשבתי על זה קודם?!", ממשיך לשאוג הברנש הסהרורי בייאוש וחוזר לשרבט את שפתיה של אנה קרינה על מפית השולחן.

     

    גיבור הסצינה הדימיונית הזו הוא ז'אן לוק גודאר, והיא מתארת תגובה אפשרית שלו לצפייה ב"זטואיצ'י"- כשהוא מגלה שבניגוד לנבואתו הפסימית והקודרת, הקולנוע לא הגיע לקיצו עם סרטו "וויקאנד" (1967), אלא נולד מחדש באותה ויטאליות, רעננות וממזריות שאפיינה את סרטיו המוקדמים "עד כלות הנשימה" ו"אלפאוויל".

     

    ההשוואה בין גודאר וקיטאנו בלתי נמנעת בהקשר ליצירתו החדשה של הבמאי היפני הגדול, שבסרטו החדש עושה לז'אנר סרטי ה"צ'מברה" (על שם הצליל שמשמיעה החרב המכה) המדממים ולסדרה הקולנועית היפנית "זטואיצ'י", בדיוק את מה שגודאר עשה לסרטי ה"נואר" ("אלפאוויל"), ולקומדיות הרומנטיות ומחזות הזמר ("אישה היא אישה") האמריקניים.

     

    קיטאנו נוטל מהם את מצרכי הבסיס (קווי עלילה, דמויות, מאפיינים חזותיים וכד') אך במקום לבשל את אותה ארוחה משפחתית מסורתית ושמרנית שבני הבית כבר מזמן מאסו בה, הוא מוסיף את התבלין האישי שלו. במקרה של קיטאנו, כמו שקורה עם כל השפים הגדולים, די בכך כדי להפוך את יצירתו לארוחת גורמה שתשביע את תיאבונם של חולי הקולנוע, שמוצאים עצמם קצת מיואשים למול מצבור סרטי הקיץ המאכזבים.

     

    חרב היא חרב

     

    קיטאנו מעולם לא הביע אהבה או אפילו עניין בסדרת הצ'מברה המקורית שכללה 26 פרקים (25 מתוכם בין השנים 1962-1973 ופרק מסכם בשנת 1989). היה משהו בסיפורי המוסר על המסז'יסט העיוור והלוחם בגילומו המופתי של כוכב העל שינטארו קאטסו שהטריד את מנוחתו. רק לאחר שצ'אייקו סאיטו בת ה70, מנהלת רשת מועדני סטריפטיז, הטילה את משימת הבימוי על קיטאנו עם הבטחה לממן 15 אחוזים מתקציב הסרט, כצעד של מחווה לידידה המנוח - כוכבה המקורי של סדרת "זטואיצ'י" - הוא ניאות ליטול על עצמו את שרביט הבימוי למעין פרק נוסף.

     


    זאטואיצ'י

     

    קיטאנו, שעשה קריירה ממבטו הציני והמפוכח במעלליהם של בריוני היאקוזה ("בוילינג פוינט" ו"סונאטין") משתמש בבסיס העלילתי ובדמות המיתולוגית של הסרטים המקוריים, אבל מחדיר לתוכם את ערכיו, אמונותיו ומעל לכל את המבנה הסיפורי וסגנונו האסתטי המייחדים אותו. הסרט נפתח בהתאם למסורת. המעסה העיוור מגיע לעיירה יפנית הנשלטת בידי כנופיית נבלים - שחייה הפכו קלים עוד יותר מאז שגייסה לשורותיה לוחם על העונה לשם האטורי (לא האנזו!)- וכעת עליו לעזור לאנשים האומללים במאבקם לצדק. ו"בצדק" הכוונה ל"נקמה".

     

    עד כאן אין כל חדש במזרח. החידושים נמצאים באופן בו קיטאנו משרטט את דמותו של זטואיצ'י ואת מערכת היחסים שלו עם האטורי - האיש בו ייאלץ להילחם בסיום. זטואיצ'י של קיטאנו איננו קירח כנהוג - שיערו קצוץ ועשיר במי חמצן. די בשינוי הזה כדי להבין שאל לנו לצפות לדרמת סמוראים מסורתית ומוסרית מהסוג שהתרגלנו אליה.

     

    זטואיצ'י הוא עדיין מעסה התר אחר מנעמי החיים ובראשם החיבה להימורים. הוא עודנו מגן החלשים וגיבור-על שיש ביכולתו להוכיח כי בגופו של כל אדם מותקנת מערכת השקייה אדמומית שרק מייחלת להתפרץ. באופיו לעומת זאת יש שינוי ניכר והוא שונה מקודמו בתפקיד בכך שהוא פחות אנושי ומוסרני. הוא אמנם משחרר חיוך מדי פעם ואף ניכר כי הוא מאוהב בפשטותה וטבעיותה של העיירה הקטנה, אך הוא לא ניחן בהתקפי המוסר שהיו לקודמו בתפקיד.

     

    זטואיצ'י של קיטאנו איננו אותו גיבור טרגי שנולד מן המתח שבין כישורי הלחימה שלו ובין טבעו שוחר השלום. זו הסיבה שהוא גם איננו טורח להכיר את יריבו בקרב, האטורי, כפי שהיה קורה בסדרה המקורית. קיטאנו לא מעוניין בכל אותם מפגשים בהם היריבים מתוודעים זה למועקותיו של זה (האטורי נלחם למען אשתו החולה על-אף הפצרותיה. זטואיצ'י נלחם למען שלום העיירה) משום שהוא סולד מהמתכונת העלילתית של דמויות הנלחמות זו בזו על אף אהבתן והערכתן זו לזו.

     

    את מלאכת השיפוט והרחמים הוא מותיר לקהל. זטואיצ'י הוא גיבור-על קר ומנוכר. גם קרבות הלחימה שמלווים בפרצי דם דיגיטליים ומסוגננים מנכרים את הצופה מחווית האלימות שבה הוא חוזה וגורמים לו להביט באירועים באירוניה. וכך בניגוד לסרטי הצ'מברה המדממים, קיטאנו, מייצר סרט שרומז לצופה לכל אורכו כי זהו איננו עוד סרט סמוראים. 

     

    זהירות: הקטע הבא מכיל רמז לסוף הסרט!

     

    "אפילו כשעיניי פקוחות. אינני רואה דבר", מסננת דמותו של זטואיצ'י בסיום, ומתכתבת עם פעולת הצפייה שלנו בסרט. לכל אורכה של היצירה, בין מרחץ
    דמים אחד למשנהו, שזורים רגעים מוזיקליים שמלווים את בנייתה של הבמה המרכזית לקראת חגיגות הפסטיבל בעיירה ורומזים לנו שקיטאנו מכוון למקום אחר. רק ברגעי הסיום, כשכוכבי הסרט עולים על במה אחת ורוקדים באהבה ובעוצמות שעשויות למוטט כל אולם קולנוע שבו תוקרן היצירה, אנו מבינים שעינינו שיטו בנו. שכן הקולנוע הוא לא רק מופע חזותי, אלא גם קולי, והמוזיקה הנהדרת של קאיצ'י סוזוקי היא שלמעשה מגוללת את סיפורו האמיתי של הסרט - על הכיעור שמתלווה לאקטים של רוע ואכזריות ועל היופי שבניהול חיים פשוטים מלאים בשלווה, אהבה וחשוב מכל, שלום.

     

     

    דבר קטן לפני סיום:

     

    אולי בעקבות "זטואיצ'י" ייאותו המפיצים לשחרר את יצירתו הקודמת והמופלאה של קיטאנו "Dolls" לאקרנים ויעשו סופסוף צדק עימה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "יש חדש במזרח"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים