עצור, אתה רובוט!

אילו היה הדוקטור הטוב, האיש בעל פאות הלחיים המפורסמות ביותר בחציה השני של המאה העשרים, ואחד מהאבות המייסדים של המדע הבדיוני, אייזיק אסימוב, חי כיום, סביר להניח ששלושת חוקי הרובוטיקה שלו היו נראים כך:

• 1. לא יאפיל רובוט על שחקן הוליוודי או יניח, במחדל, לכך שזוהרו של שחקן הוליוודי יועם.
  

• 2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של הבמאי ובלבד שפקודות אלו אינן עומדות בסתירה לחוק הראשון.
  

• 3. רובוט חייב להצדיק את קיומה של מחלקת הפעלולים, ובלבד שהצדקה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון והשני.
  

אבל אסימוב, האיש ששנא לעזוב את ביתו וסבל מאגורפוביה, יצא למסע הגדול מכולם בשנת 1992. הסיבה הרשמית למותו היתה התקף לב. הסיבה האמיתית היתה מחלת האיידס בה נדבק מעירוי דם במהלך ניתוח. בימים אלו סביר להניח שהאדמה מעל קברו רועדת בעודו מתהפך שוב ושוב נוכח ההצלחה ההיסטרית של "אני, רובוט", הסרט שבוסס באופן חופשי, חופשי ביותר, על אסופת סיפורי הרובוטים המפורסמת שלו.

לא נעשו סרטים רבים על-פי יצירתו הפורה באופן קיצוני של אסימוב. מתוך קרוב ל-500 ספרים, סיפורים ומספר משולש מזה של מאמרים, שכללו ספרי וסיפורי מד"ב, אוטוביוגרפיות, יצירות שעסקו במדעים המדויקים ובמדע פופולרי, ספרים על התנ"ך, תעלומות בלשיות, ועוד רבים, רק שלוש מיצירותיו הגיעו אל המסך הגדול. "שקיעה", שנעשה על פי אחד מסיפוריו המבריקים ביותר (שהפך על ידו גם לרומן גרוע למדי), היה B מובי איום ונורא; "איש המאתיים", אף הוא סרט מזעזע, בכיכובו של רובין ויליאמס שנעשה על פי סיפור קצר אחר; וכעת מגיע "אני, רובוט" בכיכובו של וויל סמית.

עד כה, ובניגוד לחברים אחרים בז'אנר, כמו פיליפ ק. דיק, אסימוב מעולם לא זכה לפופולריות מרובה על המסך הגדול. הסיבה לכך נעוצה בכך שאסימוב לא היה רוקם עלילות גדול, ודמויות מעולם לא היו הצד החזק שלו. הוא האמין אמונה עצומה ולוהטת ברעיונות, וסיפוריו הטובים ביותר נעים כולם סביב רעיון מרכזי אחד, הנובע מתפיסת העתיד שלו, וממצים אותו עד תומו. מאחר שהוליווד בהחלט הגיעה לשלב בהתפתחותה שבו גם היא אינה מוטרדת יתר על המידה מפיתוחן של עלילות ומגיבושן של דמויות אמינות, היא כנראה החליטה שהיא בשלה לעסוק באסימוב. ואין מקום טוב יותר להתחיל בו מאשר סיפורי הרובוטים של הדוקטור הטוב.

הרובוטים של אסימוב, ששאלו את שמם ממחזהו של קארל צ'אפק, הצ'כי המבריק שכתב גם את "המלחמה בסלמנדרות", כבולים לשירותו של האדם על ידי שלושת חוקי הרובוטיקה, יצירת מופת של היגיון צרוף ופשוט המשעבדת אותם לחלוטין. ומי אם לא הוליווד תיטיב לנצל את השעבוד הנ"ל?

שורש כל הרע

אז הנה, הגענו לסרט. וויל סמית הוא דל ספונר, בלש משטרה שמרני, גזען ופרנואידי, שמשוכנע בעומק ליבו שהרובוטים הם שורש הרע בעולם. בזמן שהוא מפמפם מוצרים כאילו אין מחר כפול תשע, ממליץ על האדידס החדשות, מפרסם את המערכת החדשה של JVC ומשוויץ באאודי המשוכללת שלו, הוא פוקח עין זהירה על אלפי הרובוטים המשוטטים חופשי בעיר, רק ממתין לשנייה שבה אחד מהם יקום על יוצרו. למרי שלי ממין זכר הזה יש כמובן איזו טראומה הנוגעת לרובוטים (רובוט הציל את חייו, וצילק אותו לנצח נצחים), סבתא מסורה שאופה לו פאי בטטה ופה גדול שמסבך אותו בצרות.

כשאלפרד לנינג, מי שיצר במו ידיו את חוקי הרובוטיקה, מתאבד, הוא משוכנע שהרובוטים הם שאחראים למותו ויוצא לגלות את האמת מאחורי שלושת החוקים. בעזרתה של פסיכורובוטיקנית נאה, שמתנהגת באופן כללי כמו אחת הרפליקנטים של בלייד ראנר, הוא יפתור את התעלומה וינצח את הרובוטים הרעים.

ועכשיו אנחנו מגיעים לשלושת החוקים המתוקנים והמעודכנים שהופיעו למעלה: הרובוטים מתוכנתים לשמור על האדם, נכון? פגיעה באגו היא פגיעה באדם, כן? לויל סמית יש אגו ענק, ברור? אי לכך ובהתאם לזאת, דאגו הרובוטים - או כפי שנהוג לקרוא להם, הבמאי - שהאגו של וויל סמית לא יפגע. כדי לעשות זאת הם פחות או יותר סילקו כל יצור אנושי מלבדו מהסט והותירו אותו עם אלפי יצירי מחשב ואנימציה יעילים ומגניבים למדי, שמולם הוא יוכל לבצע את "המופע של וויל סמית". אבל סמית של היום הוא כבר לא הנסיך המדליק מבל איייר. הוא כבר אפילו לא גבר בשחור. הוא סתם עוד אגו ענק שמסתובב ועושה רוח מכנית, כך שהכרזה של הסרט, זו עם תמונתו המוגדלת והכיתוב, "אני, רובוט", קולעת לחלוטין.

וויל סמית הפך, כנראה, כשלא הסתכלנו, לרובוט. היציאות שלו לא מצחיקות באמת, סגנון המשחק שלו מעולם לא היה עניין שיש לכתוב עליו, ואפילו האקשן, שדומה שהצליח להתלבש עליו לא רע ב"בחורים רעים", קצת הולך לאיבוד בין כל הרובוטים בסביבה. התוצאה היא סרט טכני, קר, נטול שאר רוח, הפתעות ותבונה תסריטאית ומיושן מאוד בתפיסותיו לגבי העתיד ובכלל. מכאן, כמובן, ניתן להבין את הצלחתו הגדולה בעידן הפוסט בוש: רק תיתנו להם עתיד שבו לא הם אשמים, לא הם אחראים, אלא הרובוטים (החלף בשם ארגון הרשע החביב עליך), והם יהיו מרוצים.

אז אולי אני לוקחת את כל העניין קשה מידי, אבל אייזיק אסימוב היה האיש שהביא אותי ועוד רבים אחרים אל המדע-הבדיוני והראה לנו שרעיונות זה דבר חשוב, שהמוח, האנושי או הפוזיטרוני, הוא דבר מופלא ושרובוטים יכולים לפעמים להיות אנושיים בדיוק כמו בני אדם. לאור כל זאת ונוכח העובדה שלאחרונה התקשרה משפחתי בקשרי חיתון עם בת למשפחת אסימוב, אני חשה שיש לי זכות לתבוע את עלבונו של הדוקטור מסרט שאין בו רעיון מקורי או מעניין אחד שלא נוסח טוב יותר על ידי אסימוב עצמו, שבני האדם שבו פחות אנושיים מהרובוטים, ושאין בו טיפת מוח, פוזיטרוני או אחר.