גמגום: להוציא את הסובלים מקופסת השתיקה
כמעט אחוז מהאוכלוסייה סובל מגמגום, ועבור רבים מהם שטף הדיבור הוא הבעיה הקטנה ביותר. "מגמגמים רבים חיים בתוך 'קופסה של שתיקה'", מספר יו"ר ארגון המגמגמים, "וזה פוגע משמעותית בתפקוד היומיומי שלהם". מומחים: "זאת בעיה שלא פותרים אותה בצ'יק צ'ק עם תרופה, והיא דורשת סבלנות והרבה שנים". ממה נובע הגמגום ומה הטיפולים המומלצים
"הגמגום הוא תופעה הפוגעת בכאחוז מהאוכלוסייה. פירוש הדבר הוא שיש בארץ מאות אלפי אנשים הסובלים מהתופעה, שהגורמים לה הם שונים מאדם לאדם, וכוללים מרכיבים פיזיולוגיים ורכיבים פסיכולוגים". כך אומרת מנהלת המכון הקליני לאבחון בטיפול בהפרעות בתקשורת בחיפה, דינה פישמן.
זאת הבעיה הכי קשה, משום שהדרך הכי יעילה להסתיר את הגמגום – היא פשוט לא לדבר. כאשר אדם לא מדבר התפקוד שלו בחיים נפגע בצורה משמעותית. מרבית האנשים המגמגמים חיים ב'קופסה של שתיקה', במין הסדר שהם כופים על עצמם".
זה גם יותר כיף לתרגל ככה. "ככל שהילד גדל, בצד התירגול של איך להוציא את הדיבור בצורה יותר שוטפת, יש גם את הצד הרגשי-מחשבתי-קוגניטיבי. חשיבה יעילה יותר, איזה סוג חשיבה לא כל כך תורמת לנו פה, איך להתמודד עם מצבי לחץ ומתח, מה לעשות עם הקנטות. וגם לדבר עם המורים. יש דברים שאפשר להגיד להם כדי שלילד יהיה יותר נוח ויותר טוב".
אמיר, בן 31 מתל אביב, מספר: "בתקופות מסויימות בחיים ראיתי בגמגום שלי מגבלה קשה, שפגעה בביטחון העצמי שלי והפריעה לי לעשות הרבה דברים. מדברים טריוויאלים – כמו להתחיל עם בחורות ולקרוא בקול רם שיעורי בית בכיתה, ועד לזה שכאשר הוציאו אותי בצבא למבדקי קצונה פחדתי לעבור אותם, ולא נהייתי קצין בסופו של דבר".
"עבור אדם מגמגם", מסביר בני רביד, יו"ר אמב"י, ארגון המגמגמים בישראל, "הבעיה העיקרית היא לא כל כך שטף הדיבור – אלא הבושה מהגמגום והניסיונות להסתיר אותו ולהדחיק אותו.
הכל על גמגום
שאלות ותשובות
עופר מאיר
באיזה גיל מומלץ להתחיל את הטיפול בגמגום? האם קיימות תרופות שיכולות לסייע? האמנם היפנוזה היא הפתרון? קלינאי התקשורת ד"ר עופר אמיר, ברברה רם וזיוה מעיין מגישים: תשובות לשאלות היסוד של התחום
"אנחנו מנסים להוציא אותם מהקופסה", הוא אומר. "לשכנע אותם שאפשר לחיות חיים נורמליים לחלוטין עם גמגום. הטיפולים בבעיה, נכון להיום, יכולים להקל על הגמגום – אבל הם אינם יכולים לרפא אותו לחלוטין. צריך ללמוד לחיות עם זה".
גם מרילין מונרו גמגמה
"יש לשדכנים", אומר רביד, "נטייה לשדך מגמגמים עם פגועי נפש – והרי אין בכלל קשר בין הדברים, שכן מעבר לנושא של שטף הדיבור – אדם מגמגם הוא ככל האדם. אנחנו יודעים שמשה רבנו היה כבד פה, ושאייזק ניוטון, צ'רלס דרווין, וינסטון צ'רצ'יל ומרילין מונרו גימגמו. זה לא אומר שכל מגמגם הוא אדם גדול – אלא זה אומר שאפשר לגמגם ולהיות אדם גדול".
"למרילין מונרו, למשל, היה קול דק שנשמע מאוד סקסי. אבל אנחנו יודעים שהקול הסקסי שלה היה בעצם השיטה שלה לא לגמגם בזמן שהיא כיכבה בסרטי קולנוע. הבעיה היא שאי אפשר להשתמש בקול הזה כל הזמן".
ד"ר רות עזרתי, מטפלת בגמגום ומרצה בחוג להפרעות בתקשורת בבית הספר למקצועות הבריאות של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב: "גם בטיפול בגמגום, כמו בכל תחום אחר, יש אופנות של טיפולים, אם כי אני לא יכולה להגיד שיש טיפולים חדשים מאוד משמעותיים".
הטיפול בילדים מגמגמים: ע"י שינוי הסביבה
"החידושים הם בעיקר בעבודה עם הילדים הקטנים", היא מגלה. "היום מטפלים בילד דרך ההורים, משום שאנחנו מניחים שיותר קל לשנות את ההתנהגות של ההורה, השונה בזמן האינטראקציה עם הילד – וכך לעבוד על הגמגום. אחד הדברים הבולטים בגמגום הוא שהוא מאוד משתנה – בהתאם לסיטואציה ולמאזין. כאשר מגמגם מדבר לבד, ואין לו מאזין – הוא שוטף לגמרי".
"לכן", היא מסבירה, "אם אנחנו עוזרים לילד על ידי שינוי הסביבה שלו – אנחנו גורמים לו פחות לגמגם. יש הרבה התנייה בגמגום, וכאשר אתה מתחיל לגמגם אתה גם מתרגל לגמגם. אני לא אומרת שזה עניין של הרגל, והיום התפישה היא שיש מרכיב גנטי בנטייה לגמגום. אם ההורים גמגמו בעבר וזה עבר להם – יש סיכויים טובים שגם לילד יעבור".
"לכל אחד מגיע טיפול בגמגום, ולרוב האנשים קשה להתמודד עם הגמגום, משום שכאשר אתה יוצר קשר – מייד שומעים אותו. הטיפול בגמגום דורש הרבה סבלנות. מגמגמים מחליפים מילים כדי לא לגמגם. אתה מדבר, וכל מה שאתה עסוק בו זה איך הוא יוצא לך. ואז כל התקשורת שלך נהפכת לפחות אמיתית ופחות מתאימה לסיטואציה. אתה מאבד מהאיכויות שלך כי אתה עסוק בצורה שלה ובדברים השטחיים יותר".
"המגמגם עצמו מכתיב לחברה איך להתייחס לזה: אם הוא לא מוותר ועושה כל דבר – ככה גם יתייחסו אליו. אנואר סאדאת, למשל, גימגם, וזה לא הפריע לו לחתום על הסכם שלום עם ישראל. גמגום לא צריך להפריע לתפקוד – אבל זה קל להגיד, ויותר קשה ליישם. הטיפול עוזר לך לא לוותר ולנצל את כל הפוטנציאל שלך. בהחלט לתת לגמגום את המקום שהוא צריך לו. אתה יכול אפילו להרגיש שהגמגום עושה אותך מיוחד בצורה מסויימת. אולי אתה אפילו שווה יותר, כי אתה אמיץ יותר".
"קורה לפעמים שהגמגום נעלם כמעט בהחלט, אבל על פי רוב יש הטבה – ולא מגיעים לדיבור שוטף לחלוטין. הנקודה היא שזה לא טיפול קצר מועד – אלא טיפול ארוך. הורים צריכים סבלנות, ולא ללחוץ על הילד. לדעת שבכל רגע הוא מדבר הכי טוב שהוא יכול. אם הוא לא מדבר בשיטה שהוא למד – זה לא כי לא אכפת לו".
"בגיל הרך זה קל כי אתה עובד עם ההורים. רוב השנים בבית הספר שבו המלל כל כך חשוב בכיתה, ולילד אין את הבגרות הנפשית לשאת את הבעיה, זה גיל שמאוד קשה לטפל בגמגום. ההורים לא צריכים להיות נגד הגמגום ונגד הילד בגלל הדאגה לעתיד. הם לא צריכים לקחת אחריות על הילד, עד כך כך שהילד בכלל לא רואה שיש לו בעיה, וחושב שזו בעיה של ההורים – ולא שלו. קשה מאוד לטפל כשאתה לא לוקח אחריות על הבעיה. צריך בגרות בשביל לטפל בגמגום".
"לכן היום מטפלים יותר ויותר בקבוצות בגמגום. היכולת של החברים לעזור אחד לשני, אפילו התחרות ביניהם ואפילו עצות שאחד נותן לשני מאוד משפרות את הטיפול. יש כאלו שמטפלים רק בטכניקה של הדיבור בפה, יש אחרים שמאמינים שהבעיה היא בתקשורת ואחדים מטפלים רק בצד הפסיכולוגי. אנחנו עובדים גם על הדיבור, גם על החלק הרגשי וגם על החלק התפקודי. אנחנו רואים בבעיה שלושה מימדים: מה שנראה ונשמע, הטכניקה של הדיבור; התפקוד של הילד בחיי היום-יום; וגם המימד הרגשי – להרגיש שווה. לכל אחד מאיתנו יש את הגמגום שלו, הנקודות החלשות שלו ואיך הוא מתמודד איתן – אם זה המשקל, הגובה או הקרחת".
להתחיל לטפל בבעיה מגיל צעיר
כהתיה אדלמן, קלינאית תקשורת במכון לאודיולוגיה והפרעות בתקשורת במרכז הרפואי "הדסה" עין כרם: "מאוד חשוב לטפל בגיל צעיר. פעם חשבו שכדאי להתעלם ולחכות עד גיל 6-7 – היום הגישה היא שצריך לטפל כמה שיותר מוקדם".
"זה לא אומר בכל ילד, כי בהחלט יש מקרים שבהם הגמגום ייעלם", היא מציינת. "הטיפול יכול להיות גם דרך הדרכה וייעוץ להורים – אבל חשוב לטפל בגיל מוקדם כדי למנוע הסתבכות – גם כדי שזה לא יחריף וגם כדי שלא יהיו לזה השלכות רגשיות. גם אם לא נפתרים מזה לגמרי – הטיפול בהחלט יכול לשפר את איכות החיים".
"אם נתחיל מהגיל הצעיר – יש טיפולים שהם באינטראקציה המשפחתית, יותר דרך ההורים, ויש טיפולים שהם בילד ישירות. אם זה בהורים – כל הדברים שהם יכולים לעודד לכיוון שטף: שכל הילדים בבית ידברו לפי התור ולא בבת אחת, באיזה קצב לדבר אליו, לא לתת לו כל מיני עצות כמו 'תנשום לפני שאתה מדבר'. מבחינת טיפול בילד – עבודה על דיבור יותר איטי, קל ורך. בגמגום לוחצים יותר מדי".
"כאשר מגיעים לגיל 8-9 אנחנו בהרבה מקרים ממליצים על טיפול קבוצתי. גם בגלל שדיבור הוא משהו שעושים בקבוצה, וגם בקבוצה זה דבר תומך. אתה לא לבד בעולם עם הבעיה הזאת.
טיפול חדשני בגמגום
סדנת "לדבר פסיכודרמה"
עופר מאיר
המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה יפתח בשבוע הבא סדנה יחידה מסוגה בישראל, המבוססת על עיקרי התיאטרון הטיפולי
"בגיל מבוגר יותר, מגיל 16-18 ומעלה, אנחנו עובדים על טיפולים בכיוון של עיצוב השטף – איך לדבר מראש יותר שוטף ויש טיפולים שעוסקים בעיצוב הגמגום – איך להיחלץ מזה בדרך הכי קלה ומהירה. יש גם טיפולים יותר קוגניטיביים-רגשיים, ויש גם טיפול יחידני וקבוצתי. צריך לראות מה הבן אדם שיושב מולך עם גמגום צריך. אין היום טיפול אחד שהוא טיפול הפלא – ואיתו ורק איתו אנחנו יכולים לעזור למגמגמים. טיפולים שונים יכולים לעזור לאנשים שונים".
"באופן כללי בטיפולים – זאת בעיה שלא פותרים אותה בצ'יק צ'ק עם תרופה. זאת בעיה שאפשר להתמודד איתה ולשפר את איכות החיים איתה. התהליך שאנחנו מתחילים בטיפול יכול לקחת הרבה שנים. יש אנשים שאחרי הרבה שנים יישארו כמעט בלי גמגום. אבל אנשים רבים יגיעו רק לגמגום מינימלי ולהפרעה מינימלית שלהם על החיים. זה לא כמו בעיית היגוי שאפשר ללמד את הילד איך להגיד שי"ן בצורה נכונה, הוא לומד – וזה סוף הסיפור".
"בהדסה לגיל המבוגר יש לנו טיפול מיוחד, שהחלק הראשון הוא מרוכז של שלושה שבועות, מיום א' עד ה' מ-08:30 עד 15:00, והחלק השני הוא על פני שנה, והוא משלב לימודי דיבור בשטף עם שינוי קוגניטיבי".
גמגום: בסך הכל עוד תכונה
אמיר, בן 31 מת"א: "התחלתי לגמגם בערך בגיל 4, ובאמת בשנות הילדות והנעורים זה פגע בביטחון העצמי שלי. הגמגום בהחלט יכול להיות מגבלה משמעותית, אבל מה שחשוב הוא מה המגמגם עושה מזה. אם הוא מחליט שזה מגביל אותו – זה יותר מגביל אותו, ואם הוא אומר – על הזין שלי כולם ואני עושה מה שאני רוצה – אז זה פחות מגביל אותו, אם בכלל. יש מנהלי מחלקות בבתי חולים שמגמגמים, יש מנהלים בכירים בחברות היי-טק. זה הכל עניין של השקפה".
"אם אתה מתבייש – אז אתה פשוט לא פותח את הפה יותר מדי, ואז מתייחסים אלייך כמו למישהו ביישן או שקט. אבל הגמגום הוא לא מגבלה שצריכה להפריע לך לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. זה המסר שחשוב לי להעביר – שמגמגמים לא יתביישו לדבר על זה, שהנושא יהיה פתוח לגמרי על השולחן. אפשר גם לצחוק על זה".
"חוץ מזה", הוא מוסיף, "צריך לנסות ולהתנסות בדברים, ולא לפחד לעשות דברים בגלל הפחד מהגמגום. והכי חשוב זה לקבל את עצמך עם הגמגום. בדיוק כמו שילד אחד שמן, ילד שני משקפופר וילד שלישי דיסלקט. זאת בסך הכל עוד תכונה ממכלול התכונות שמרכיבות אותנו – אבל בהחלט לא התכונה המרכזית".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
