"הקיץ גווע", אמר משורר העיר, והתכוון למשהו אחר לגמרי. במחוזות ילדותו הרחוקים הקיץ קצר ומתוק, והחורף קשה מנשוא – ואילו כאן, נדמה, הפוך. כאן מתפללים לכל זרזיף גשם בנפרד, חשים נוסטלגיה לבגדים ארוכים וערגה להתרכבלות בשמיכת הפוך ולטעם הקרמבו.
לכבוד היורה וכמחווה לקיץ הכלה יצאתי לטיול קצר, לחפש נחליאלים. מכל ההיצע העירוני שסביבי - רק בים, חשבתי, אפשר באמת להתענג על מראה סגריר, שלא לומר בודד ועצוב. אמנם, אורבים בו, בים, מכשולי הקיטש והמלודרמה, אך הסתיו, תודו, עדיין משכנע. אבל, למרות תחזיות מעודדות, ועל אף דיווחים על עבים ומטרים – עיריית תל-אביב-יפו ממשיכה להפעיל כשישה מצילים בכל יום (ב-12 החופים שבאחריותה), והקיץ, אלליי, לא ממהר לשום מקום.
הסיפור על בוא הסתיו הפך, אולי שלא במפתיע, לאנקדוטה על מראות הקיץ שמסרב לגווע. בכל זאת, אפשר להגניב מבט על ניצני המלנכוליה הממשמשת ובאה, ואיתה הגעגוע לקיץ הבא.
ומחווה אחרון לסיום, חיים נחמן ביאליק, ללא שמץ מלודרמה:
"ומתייתם הלב. עוד מעט ויום סגריר
על החלון יתדפק בדממה:
"בדקתם נעליכם? טלאתם אדרתכם?
צאו הכינו תפוחי אדמה".
