כוח המחשבה

השמחה הזאת מגיעה אחרי עונה שחונה ומעייפת. בחודשים האחרונים קראתי בספקנות גוברת והולכת יותר מדי ספרי עיון מן הזן הפוסטמודרניסטי, תרגומים ומקור שנולדו בעיקר ב"רסלינג" ו"בבל", צויידו בהילה של נאורות מתקדמת, והיו אמורים להיות פרשני-מציאות חדשים וטובים יותר – ובהכללה, הם כתובים רע.

כל כך רע עד שמאסתי לחלוטין בז'רגון. גם כשהוא מתרחש בשיחות על-פה, בכל פעם שמישהו מתחיל משפט ב"השיח", אני כבר רוצה לבקש לעצמי מסתור מאחורי העץ הקרוב. בכל פעם שאני פותחת עוד גליון חבוט של "תיאוריה וביקורת", קופצים עלי משפטים מפותלים ומסורבלים שמאיימים להכתיר אותי כקריפטו-פשיסטית רק משום שאני יודעת בוודאות שהם מפותלים ומסורבלים שלא לצורך, ובעיקר בגלל שאני חושבת שקיים קשר הכרחי בין בהירות של מחשבה לבהירות של כתיבה, ובין צלילות הגותית לבין הדבר החמקמק הזה ששמו יושרה אינטלקטואלית.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שהגיע זמנה של החשיבה הבהירה, ושל הכתיבה הבהירה, לשוב אל מדפי ההגות והעיון. מי שסבור שגם אמירה כזאת היא קריפטו משהו או אחרת, יואיל נא ויקליק על הלינק למחולל המאמרים הפוסטמודרניסטים ושם ימצא, בלי קושי, מזור לנפשו הרטנונית. כי שם מוכח שבלחיצת עכבר אחת אפשר ליצור המון שטויות שכולן נשמעות אקדמיות, רלוונטיות, עדכניות ועמוקות באותה מידה, וכולן מצטיינות בלא לומר כלום מתוך תחושת עלבון כבדה, שהיא – כך מתברר לי יותר ויותר – הפסיון המניע את השיח האקדמי החתרני-בעיני-עצמו.

אירווינג קריסטול: משב רוח מרענן

במצב הזה, "מחשבות על השמרנות החדשה" של אירווינג קריסטול הוא באמת משב רוח מרענן: בעיקר מפני שהוא מגיע מן העבר, ורוב הרשימות בו נכתבו בשנות השבעים, דקה וחצי לפני שהתחלנו לשאול את עצמנו מה זה הפוסט מודרניזם הזה?

אירווינג קריסטול היה לא רק "הסנדק" של המחשבה השמרנית החדשה, אלא גם עורך של מגזינים בהם התחבטו כותבים בשאלת מהותה ומעמדה של השמרנות בעולם אינטלקטואלי שהפך עויין יותר ויותר לתומכיה. אם תשאלו את אבירי האקדמיה, השמרנות כבר הובסה כליל, ועימה הובסו גם כמה קביעות מהותיות, כגון שהמין האנושי יכול ללכת מחיל אל חיל, שקפיטליזם כשיטה כלכלית אינו רק השטן בהתגלמותו, שלא כל אליטה חברתית חייבת לירוק לבארות מהן היא גומעת כדי להיחשב נאורה, שצנזורה אינה בהכרח רעיון כל כך רע לעתים, שגלובליזציה בכל זאת מביאה עימה מעט רווחה למדוכאי העולם השלישי – וכיוצא באלה אמונות שנראות פשטניות באופן מסוכן למי שהתחנך במגדלי השן האקדמיים בעולם המערבי בשני העשורים האחרונים. כיוון שאינני חייבת דבר וחצי דבר למגדלי השן ולדייריהם הקבועים, אני רוצה להמליץ בחום על כתיבתו הבהירה של קריסטול.

הוא החל את דרכו המחשבתית דווקא כרדיקל רציני מאוד, בניו יורק של שנות השלושים המאוחרות: מה עלה בגורלה של ההגות הטרוצקיסטית ומפיציה, אנחנו יודעים - אבל קריסטול מספר לנו, מבפנים, על הלכי רוחו של מהפכן מטעם עצמו, ומסמן בתוקף את הקשר בין נעורים ולהט מהפכני ובין בגרות ומתינות, ומיד אחר כך נפנה לעסוק בנושאים שעדיין מטרידים את סדר היום הציבורי: האם המבנה הכלכלי-חברתי של ארצות הברית הוא בהכרח אבות הטומאה, או שכדאי אולי לשוב וללמוד את תולדות המהפכה האמריקנית ואת משמעויותיה כדי לפתוח צוהר חדש במחשבה? האם שוויון מכניסטי בכל מחיר הוא אכן אידאל חברתי ראוי, או שמותר להכיר בשונות הבסיסית בין בני אדם, ומותר לדבר בשבחה של שיטה פוליטית שאיננה מכוונת בהכרח לחלוקה חדשה של משאביה לכל באופן זהה? האם יש דבר כזה, הומניזם חילוני? האם הסוציאליזם באמת מת?

הצרה היחידה של הספר המצויין הזה, שהוא אתגר ראוי בהחלט למקובעי-חשיבה מכל הכיוונים, כולל לשמרנים-בעיני-עצמם, היא הופעתו באיחור כה משמעותי בעברית. מה שמאלץ אותנו לתרגם את התחבטויותיו של קריסטול בשאלת התמיכה במשטרים טוטאליטאריים, שנכתבו לפני נפילת השאה באיראן, לתנאים ולמצבים של ימינו: אבל אולי מי שהורגלו כל כך ל"הלם החדש", יכולים למצוא מזור גם בשיבה להיסטוריוגרפיה אלטרנטיבית של שלהי המאה שעברה.

מרק לילה: נפש למכירה

חשוב ממנו, מאתגר ומהדהד בתובנות ובתבונה נדירה, הוא "הנפש הנמהרת" של מרק לילה, שמתייחס להיבט אחד של הקשרים בין חיי הרוח לחיי הציבור והמעשה. במאה העשרים, יותר מאשר בכל תקופה אחרת לפניה בהיסטוריה, נקראו אינטלקטואלים להשאיל או למכור את שמם ואת הגותם בשרותן של אידאולוגיות פוליטיות ומנגנוני-שלטון, שהיו זקוקים, על פי תפיסתם, ללגיטימציה הגותית כדי להמשיך ולהתקיים ולעשות חיל. עד כדי כך היו הגיוסים הללו הכרחיים, שסטיגמה של חוסר-נאורות דבקה באותם הוגים וכותבים שהתרחקו מענייני הציבור, או שהאידאולוגיה שלהם שירתה אותם רק לצרכי מחקר, והם עצמם סירבו להביע תמיכה מפורשת ונלהבת במנגנונים שליטים או באופוזיציות.

כשהגיוס נעשה תחת דיכוי טוטליטרי כבד, אפשר להבין את דרכו המיוסרת של אינטלקטואל או יוצר שמשאיל את נשמתו לשטן בתמורה לחייו או לרווחתו הפיזית: מה לנו כי נלין על אנה אחמטובה, משוררת ענקית, על שכתבה שיר הלל לכבוד יום הולדתו של סטאלין? הרי בנה היה אסיר בגולאג בסיביר, ונרמז לה די במפורש שיבולע לו אם לא תכתוב. לא, אין דבר בשירתה שזוהרו הועם עקב כך. ולא, היא ואחרים ברוסיה הסובייטית ייצאו נקיים לחלוטין ממשפט ההיסטוריה – לא רק המתים בגולאגים שהעזו להשמיע קול של התנגדות הם גיבורים. גם השורדים.

מארק לילה מתעניין באינטלקטואלים אחרים, במצבים שונים לגמרי: הנה, במילותיו: "איך נסביר את העובדה שמקהלה ששרה שירי הלל לרודנות היתה גם בארצות שבהן לא נשקפה כל סכנה לאינטלקטואלים, והם היו חופשיים לכתוב כאוות נפשם? מה הביא אותם להצדיק את פעולותיהם של הרודנים המודרניים – או מה שהיה מקובל יותר, להכחיש כל הבדל מהותי בין הרודנות ובין המדינות החופשיות של המערב? כל המאה העשרים קיבלו אינטלקטואלים רבים במערב אירופה את המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים בזרועות פתוחות, אותם ואת תנועות ה'שחרור הלאומי' הרבות מספור שנעשו עד מהרה רודנויות שמרניות וגרמו סבל ומצוקה לעמים אומללים בכל רחבי העולם. כל שנות המאה תוארה הדמוקרטיה הליברלית המערבית במונחים שטניים כמעונה האמיתי של הרודנות – רודנות ההון, האימפריאליזם, הקונפורמיות הבורגנית, 'המטפיזיקה', 'הכוח', ואפילו רודנות 'השפה'. העובדות עצמן כמעט מעולם לא היו שנויות במחלוקת. הן היו גלויות וברורות לכל קורא עיתונים בעל חוש מידה מוסרי. לא, איזה דבר עמוק יותר פעל בנפשותיהם של האינטלקטואלים המערביים האלה, דבר פזיז ונמהר. איך פעולות נפשות שכאלה? אנחנו שואלים את עצמנו. ומה הן מחפשות בפוליטיקה?"

לילה אינו מדבר על הנפש במובן הפסיכולוגי, אלא על ה-mind, אותו חלק רציונלי של הקיום הרוחני של אדם. הוא מנתח חמישה מקרים עיקריים, ומצייר בהם ביוגרפיות אינטלקטואליות מבריקות של תשוקה, של פסיון – לא רק של אופורטוניזם וטפשות, שני ההסברים הרווחים כחוזרים ומתפלאים כיצד זה תמך ז'אן פול סארטר במאו טסה טונג, נניח, ולמה האינטלקטואלים בשמאל הרדיקלי האירופי בטוחים שישראל היא משכנו החדש של השטן, בעודם קושרים כתרים ל"תנועות שחרור איסלמיות" למיניהן?

לא, אומר לילה. לא טפשות ולא קפיצה על עגלה מזדמנת, אלא משהו עמוק בהרבה ומסתורי בהרבה הפך יותר מדי אינטלקטואלים לפילוטירנים, חובבי רודנים. תקראו, כי הדרך שבה הוא מגיע אל התיזה שלו – והתיזה עצמה – כל כך מרתקת, שתמצות שלה בכמה שורות פשוט היה יותר כאן ספוילר מיותר. רק כדאי לזכור כי ההסבר ודאי אינו טמון בכיוון האידאולוגי של הרודנות, שכן מרטין היידגר השאיל את שמו לראשית הנאציזם בחדווה בעוד שמישל פוקו תמך בחדווה לא פחותה במשטר האייטולות, וקרל שמיט – תיאולוג והוגה מדיני גרמני קתולי, שהיום כמה מרעיונותיו הם צעצועים חביבים על השמאל הרדיקלי דווקא, אפילו הצדיק את האידאולוגיה הנאצית בשמה של הקתוליות, למרות שזו נרדפה עד חורמה בידי המשטר הנאצי.

וז'ק דרידה, שהלך לעולמו לא מזמן, ובעשור שקדם למותו ניסה להבהיר מה לכל הרוחות הוא מנסה לומר כשהוא מטיל ספק בעצם קיומו בכל ערך במילון הפוליטי של המאה העשרים כהגדרתו במילון, ובסוף מצאנו אותו מגן על "מרקסיזם" בהגדרה גחמנית ואישית לחלוטין, כמעט "מרקסיזם זה מה שאני אומר שהוא מרקסיזם ברגע נתון"? מה איתו, באמת? הנה דוגמא לרעה חולה מסוג אחר, כי מתוך מחוייבות לדקונסטרוקציה של ה-כל, מגיע דרידה למסקנה שדמוקרטיה אינה אלא חלום משיחי. אוי.

פרנץ פאנון: גורו של מהפכות

אחד מאבותיו הרוחניים של דרידה הגיע גם הוא באיחור ניכר אל המדפים העבריים: "עור שחור, מסכות לבנות" הוא אחד החיבורים ההגותיים-אישיים המרטיטים ביותר שנכתבו במאה העשרים. הנס אירע ב-1952, ופאנון – פילוסוף ופסיכיאטר יליד האי מרטיניק, הפך כמעט בין לילה לגורו של מהפכות רדיקליות באשר הן, גם אם לא התכוון לכך. עוד הוא הפך לנביא גדול של הדקונסטרוקציה, וגם לכך לא ייחל. הוא ביקש להראות כיצד עובד תהליך הדיכוי של שחורים על ידי לבנים באמצעות הלשון – "כושונית" הוא קרא לדיבור המתנשא של לבנים כלפי כל מי שאינו לבן, אותה שפה שרואה בשחור מפגר שיש לדבר אליו באיטיות ובמלים קטנות בתקווה שיבין, אותה שפה שכולאת את הדוברים בה בתוך מסגרות של בורות ואי הבנה, שאינה מאפשרת להם לראות בשחור זולת שווה ערך להם.

פאנון לא קרא לזה "מכבסת המלים", אבל גם המכבסה הזאת – שהיא הכרחית בכל אתר של דיכוי, ולא משנה מי המדכאים ומי המדוכאים – היא חלק מסיפור של דהומניזציה מתמשכת של מי שנתפס כנחות או חלש וגם אויב מסוכן, בעת ובעונה אחת. ההשוואות לסיפור הישראלי-פלסטיני מתבקשות, אבל גם בהן עדיף לנהוג מעט זהירות.

את פאנון כדאי לקרוא גם לאור מצבן של כמה מן המדינות השחורות באפריקה אחרי ה"שחרור". בשעתו, הוא היה אחד מהוגיה של התנועה לשחרור אלז'יר מעול צרפת, אלא שגם הוא לא יכול היה לחזות את פירותיו המרים של השחרור הזה, ודאי לא את הטרור האיסלמי המשתולל שם. ואולי צריך היה לחשוב גם הוא על התוצאה המסתברת של הגותו, שכן בדלנות שחורה לא הוכיחה את עצמה ככלי להישרדות, ואלימות כנגד לבנים בתקופה הפוסט-קולוניאלית וודאי שאינה אסטרטגיה שמיועדת להעצים את רווחתם של האלימים ושל התמימים.

זביגנייב הרברט: חגיגה אמיתית 

ואחרי שלושת אלה, כמעט מאליה עולה שאלה אם יש עוד מקום בתרבות המערבית לקולו של יחיד שאינו מחוייב לאידאולוגיה חובקת-כל, שאינו מבקש ליסד זרם הגותי חדש כבר מחר בבוקר – ושהוא שריד אחרון של איש האשכולות הרנסנסי? ובכן, יש. בצנעה ובשקט ובלי כתרים אקדמיים, אבל יש. נכון שההוגה החופשי מכבלים ציבוריים מחייבים הוא עוף נדיר מאד, אבל כשהוא כבר מזדמן לעולם, ולשפה העברית – זו סיבה לחגיגה אמיתית. סוף סוף, באיחור, יש תרגום עברי ל"ברברי בגן" של המשורר הנפלא (והרופא) זביגנייב הרברט.

הספר הוא סדרה של מסות שאין ביניהן בהכרח קשר קונקרטי, ועיקרו – תהייה ופליאה של איש צעיר שיוצא למערב אירופה לראשונה בחייו עם מאה דולר בכיס. ותראו לאן הוא מגיע: לשיאים פואטיים בהתעמקות בנבכי ההיסטוריה האירופית, לתובנות פלאיות וחד פעמיות לגמרי על אודות הזהות התרבותית של בן המערב, לכמה מן החידות שילוו אותנו הרבה אחרי שהאבק ישקע מעל המאמר הפוסטמודרניסטי החדש שיסביר את המציאות באופן יותר רטנוני מקודמיו. לקרוא את הרברט פירושו לחזור ולהאמין ברוח החירות, ביכולתו של האדם לפענחה ולרתום אותה לנפשו ולצרכיו: ואם אמירה כזאת שוב מסמנת אותי כקריפטו-משהו, ואפילו כשמרנית חדשה, מה אכפת לי: שנים רבות לאחר שהתיוגים הללו כבר לא יעניינו איש, הרברט ימשיך לרתק.

• "הנפש הנמהרת" מאת מרק לילה, תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר, הוצאת עם עובד.
• "מחשבות על השמרנות החדשה" מאת אירווינג קריסטול, תרגם: אהרון אמיר, הוצאת שלם.
• "ברברי בגן" מאת זביגנייב הרברט, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, הוצאת כרמל.
• "עור שחור, מסכות לבנות" מאת פרנץ פנון, מצרפתית: תמר קפלנסקי, הוצאת מעריב.