שתף קטע נבחר

תרנגול כפרות

בתוך המבוכה העמוקה שהליכוד שרוי בה, הדחת מזרחי הייתה המעשה האחד שעליו יש שם קונסנזוס

יש מי שקונה את עולמו בהדחה אחת. גדעון עזרא, איש אפור, שלא נחשב לחכם דיו להתמנות לראש השב"כ ולא התבלט באף אחד מתפקידיו הפוליטיים, הפך אמש לבחיר ליבו של מרכז הליכוד.

 

הידיעה על ההדחה פשטה כנחיל ארבה בשדות אילת בין חברי המרכז והפעילים, שהצטופפו בכניסה לקלפיות במרכז הקונגרסים. רבים לא זכרו למה הם אמורים לשנוא את מזרחי, אבל הם זכרו שהם שונאים אותו. הוא היה תרנגול כפרות לכל תסכוליהם, למינויים לדירקטוריונים שנפסלו, לתיקי החקירות שנפתחו, להנחיות החדשות של היועץ המשפטי לממשלה נגד מינויים פוליטיים וכן, גם לחלום ארץ ישראל השלמה שנגוז. בתוך המבוכה העמוקה שהליכוד שרוי בה, הדחת מזרחי הייתה המעשה האחד שעליו יש שם קונסנזוס.

 

בפוליטיקה אין מעשה טוב שאין עליו עונש. בחודשים האחרונים התגייסו כל מיני שוחרי טוב, שומרי שלטון החוק, לקמפיין להרחקת צחי הנגבי מהמשרד לביטחון פנים. אם יישאר בתפקיד, אמרו, הוא יפעיל לחץ בלתי הוגן על חוקריו, ובראשם ניצב מזרחי.

 

הטובים ניצחו: הנגבי נאלץ לפרוש ממשרדו. ומזרחי כבר לא צריך לחשוש מלחץ: במעמדו החדש, כגימלאי של משטרת ישראל, איש לא ילחץ עליו.

 

הנגבי לא היה מעז לעשות מה שעשה אתמול ביד קלה גדעון עזרא. הוא היה חושש מתגובת דעת הקהל ומפסיקת בג"ץ. מסקנה: לפעמים מוטב לחיות עם שר עם כתם, שר שצל כבד של חקירות מוטל עליו, מאשר לחיות עם שר שיש עליו רק מורא אחד: מורא המרכז.

 

התוצאות היו צפויות פחות או יותר: צחי הנגבי, שהיה בטוח לחלוטין בנצחונו, גבר על עוזי לנדאו. בכך ניצל הליכוד מהפילוג שארב בפתח. הנגבי רחוק מלהיות מועמד חצר של שרון, בעיקר כשמדובר בתוכנית ההתנתקות, אבל הוא יוכל להסתדר איתו. עם לנדאו הפיצוץ היה ודאי. דני נוה ניצל מהשפלה: המאבק בינו לבין גלעד ארדן היה כמאבק בין מכבי חיפה להפועל טייבה. מי שמפסיד במאבקים כאלה אבוד.

 

המחזה שנפרש אתמול במרכז הקונגרסים היה מיוחד במינו: גדרות שנמתחו על-ידי קציני הביטחון יצרו שביל צר, רוחבו ממטר אחד עד שלושה, שחברי המרכז היו חייבים לעבור בדרכם לקלפי. לאורך השביל הזה ניצבו המועמדים ותומכיהם, התנשקו ולחצו ידיים. לא הייתה שום דרך לעקוף את המועמדים או להתעלם מהם.

 

אריאל שרון מרבה לדבר על "קוראלס", השביל שבו מובלים השוורים לשחיטה. אם יש קוראלס בפוליטיקה, השביל הזה היה קוראלס. התחנה הראשונה בדרך הייסורים היה עמרי שרון. מוקף באנשיו, הוא הזכיר לכל חבר מרכז מה הוא חייב להצביע. התחנה השנייה הייתה הירשזון, המועמד ליו"ר המזכירות. התחנה השלישית היה דני נוה, מועמד לראש הלשכה. אחריו מתחרהו הצעיר, גלעד ארדן, אחריו המועמד ליו"ר המרכז עוזי לנדאו, אחריו ישראל כץ, המועמד האחר ליו"ר המזכירות, ואחרון, לפני הקלפיות ממש, צחי הנגבי, המתחרה בלנדאו על ראשות המרכז.

 

רוב האנשים הבטיחו לכל המועמדים את קולם: בלחש, בלחיצת יד, בנשיקה מרפרפת על הלחי, בנשיקה רטובה על השפתיים. שמונה שעות עמדו המועמדים על רגליהם, מברכים כל חבר מרכז בשמו (הם יודעים את השמות בעל פה, וגם את שמות קרובי המשפחה והחברים. איזה אוצר של ידע! הם כל-כך בקיאים בחייהם של חברי המרכז, בשמחותיהם, במשאלותיהם, שספק אם נותרים להם תאי זיכרון להשגיח על תפקידיהם הממלכתיים).

 

שמונה שעות הם עמדו על רגליהם, לא ביקשו הפסקה, לא הפגינו, ולא התלוננו. אם למנהיגינו יש כושר כזה, סיבולת כזאת, מה לנו כי נתלונן על תנאי העבודה של הקופאיות בסופר-פארם.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים