אז איפה נמצאת הנפש?
תעלומת הקשר בין ה"גוף" וה"נפש" מעסיקה את הפילוסופיה המערבית כמעט מאז היוולדה. האם התחום החדש היחסית של "הקורלטים העצביים של התודעה" יכול לשפוך אור חדש על הסוגיה העתיקה? חלק שני ממאמר בן שלושה חלקים
לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן
מחקרי NCC בודקים את הפעילות העצבית המתרחשת בזמן החוויה המודעת. כדי לעשות זאת, יש להפריד בין פעילות עצבית המתרחשת בזמן העיבוד של גירוי מסוים לבין החוויה הסובייקטיבית שנחווית בשעת העיבוד של אותו גירוי. לצורך המחקר נדרש אפוא גירוי שניתן להפריד את העיבוד החזותי שלו מהחוויה הסובייקטיבית שהוא גורם.
דילוג תפישתי
גירויים כמו תמונות דו-משמעיות מספקים דרישה זו, כי בזמן התבוננות באותו ציור עצמו מתרחש דילוג תפישתי בין המשמעויות השונות שלו. אפקט דומה לכך מתקבל כאשר מקרינים שתי תמונות שונות אל כל אחת משתי העיניים של המתבונן.
אם, לדוגמה, מקרינים אל עין אחת תמונה של פסים אנכיים ואל העין האחרת תמונה של פסים אופקיים, התמונה הנתפשת אינה של משבצות, כי אם תמונות מתחלפות לסירוגין של פסים אנכיים או של פסים אופקיים. פרדיגמה ניסויית זו ידועה בשם היפוך דו-עיני (Binocular rivalry).
ללחוץ על כפתור
בניסויים שנערכו על ידי קבוצת חוקרים אמריקנית בראשותה של פרופ' ננסי קנווישר (Kanwisher), מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), הוצגו למספר נבדקים שני גירויים שונים, אחד לכל עין. תמונה אחת היתה של פרצוף, והאחרת של בית. האפקט שהתקבל כתוצאה מהקרנת שתי התמונות היה דומה לאפקט ההתבוננות בתמונות דו-משמעיות: תמונה אחת בלבד, המתחלפת לסירוגין (ובאופן בלתי נשלט) ונעה בין משמעות אחת למשמעות השנייה – בין בית לבין פרצוף.
הנבדקים נתבקשו ללחוץ על כפתור בכל פעם שהתחלפה התמונה שחוו. הם לחצו על הכפתור כאשר התחלפה תפישת תמונת הבית בתמונת פרצוף, וכן כשתפישת הפרצוף התחלפה בתפישת הבית. במחקרים קודמים נמצא כי בתגובה לתמונות פנים ניכרת פעילות באזור מוחי מסוים, המכונה FFA והנמצא באזור מוחי תחתון שבין אונות הצדע והקודקוד. ואילו בתגובה לתמונות של מקומות, ובכללם של בתים, נרשמת פעילות עצבית באזור PPA הממוקם בסמוך לאזור הקודם.
המימצאים
שעה שהנבדקים הגיבו על התמונות שראו, נעשו דימותי MRI-תפקודי (fMRI) של מוחותיהם (וראו: יפעת לוי ורפאל מלאך – "מקטן ועד גדול במוח האדם", גליליאו 49; רפי מלאך – "טופוגרפיה של עיבוד מוחי", גליליאו 51). מדימותים זוהו אתרי הפעילות העצבית שהתרחשה בזמן הצגת התמונות.
החוקרים מצאו התאמה בין הזמנים בהם דיווחו הנבדקים כי תמונה אחת התחלפה באחרת, לבין דפוס הפעילות המוחית. התמונה שהנבדקים תפשו (פרצוף/בית) היתה במתאם עם מיקומה העיקרי של הפעילות העצבית באזורי המוח (אזור FFA או אזור PPA).
התוכן הסמנטי השתנה
כלומר, התוכן הסמנטי של מודעוּת הנבדקים לפרצוף ולבית השתנה יחד עם השתנות הפעילות העצבית בין שני אזורי קורטקס אלה, המעבדים פרצופים (FFA ) ובתים (PPA ), וזאת למרות שהייצוג על הרשתית היה יחיד וקבוע! כאשר הנבדקים תפשו תמונה של פרצוף, נמצאה פעילות ערה במיוחד ב- FFA. כאשר חוו תמונה של בית, הפעילות שנמצאה היתה באזור PPA.
ניסוי נוסף נעשה על ידי החוקרים כדי לבדוק האם בהחלפה ממשית בין התמונות קיים אותו מִתאם עם פעילות עצבית שנצפה קודם לכן. הפעם הציגו החוקרים לנבדקים בשתי העיניים תמונה זהה (בית או פרצוף) והחליפו ביניהן לסירוגין. הדפוס שהתקבל היה זהה כמעט לחלוטין לזה שנצפה בניסוי ההיפוך הדו-עיני. נמצא מתאם בין תפישת הנבדקים בית או פרצוף, לפעילות באזורים הרלוונטיים.
תגובה עצבית זהה
מכאן שבשני הניסויים היתה התגובה העצבית לבתים ולפרצופים זהה באזורי קליפת המוח האחראיים להם, הן כאשר תוכן המודעוּת הוא היחיד שהשתנה ספונטנית כשהוצגו תמונות "יריבות", והן כאשר התמונות הוחלפו באופן ממשי על ידי החוקרים, והייצוג על הרשתית עצמו השתנה.
שני ניסויים אלה מעידים לא רק על קיומה של תגובה עצבית חזקה לתוכן המודעות ללא השתנות הגירוי עצמו, אלא גם על כך שהפעילות העצבית האחראית לתוכן המודעות הסובייקטיבי זהה מבחינת הפרמטרים שלה לתגובה העצבית האחראית לגירוי עצמו. תוצאות אלו מאפשרות גם לענות על שאלת מיקומו המוחי של עיבוד תוכני המודעות. התגובה העצבית האחראית לתוכן התמונות הנתפש התרחשה באותו מבנה מוחי בו התרחשה התגובה העצבית לנוכח התמונות עצמן.
להפעיל את הדמיון
החוקרים הרחיקו לכת ובדקו קורלטים לתוכני מודעוּת הנגרמים לא על ידי צפייה ממשית בתמונות, אלא על ידי פעולת הדמיון גרידא. עד כה מצאנו כי אותה פעילות עצבית מתרחשת הן בעת התחלפות ממשית של הגירוי החזותי, והן בעת התחלפות ספונטנית של תפישת תוכני הגירויים שהוצגו לעיניים.
אולם, האם אותה פעילות מתקיימת רק מעצם ההעלאה בדמיון של אותם עצמים? כלומר, האם ייתכן כי די בכך שאם מדמיין בית ופרצוף, כדי לגרום לפעילות עצבית במוחו באזורים האחראיים על עיבוד החזותי של עצמים אלה? (וראו: "דמיון פורה", גליליאו 43, עמ' 8).
אז מה לדמיין?
לאחר שהנבדקים צפו בתמונות של בתים ובפרצופים, הם קיבלו הוראות לדמיין את הבתים והפרצופים שראו. החוקרים הורו מדי 12 שניות לנבדקים לדמיין בית או פרצוף באופן שנקבע מראש על ידם ולא נמסר לנבדקים, שידעו מה העצם אותו הם אמורים לדמיין רק בזמן ההוראה. מן הניסוי עולה כי קיימת פעילות מוגברת באיזור המוחי המעבד פרצופים כאשר מדמיינים פרצוף, וכן קיימת פעילות עצבית מוגברת באזור המוחי הקשור בעיבוד בתים ומקומות, כאשר מדמיינים בית (ראו תמונה 3)
החוקרים מצאו כי קיים דמיון רב בין אזורי הפעילות המתרחשת כשהנבדקים התבקשו לדמיין את הגירויים שצפו בהם (בתים/פרצופים) לבין אזורי הפעילות העצבית המתרחשת בזמן צפייה ממשית בגירויים אלה (תמונה 4). דמיון זה בא לידי ביטוי במיקום הפעילות המוחית בעת עיבוד הגירויים.
כל אירוע מנטלי
החוקרים אף יכלו לנבא בדיוק רב על פי דפוס ה-fMRI המראה את האזורים הפעילים במוח, את התוכן של כל אירוע מנטלי אצל הנבדקים. (עם זאת, לעומת הדמיון הקיים בין אזורי הפעילות, נמצא כי עוצמת הפעילות בהעלאה בדמיון פחותה בייחס לצפייה בגירויים. ממצא אחרון זה מתאים לאינטואיציה שלנו כי ראייה של מראות היא ממשית, חזקה וחיה יותר מהעלאתם בדמיון).
משלושת הניסויים שתוארו מתבקשת מסקנה חשובה הנוגעת לפעילות העצבית המתרחשת במקביל לחוויות המודעוּת. מעבר לעובדה כי די בהעלאה בדמיון של תמונה כדי לגרום לפעילות עצבית חזקה (ממצא שכאמור אינו חדש), אנו רואים כי הפעילות העצבית של אזורים מוחיים המתמחים בעיבוד גירויים מסוימים מתרחשת לא רק כתגובה לגירויים עצמם.
ללא גירוי
היא מתרחשת אפילו כתגובה למשמעות שלהם, כלומר לתוכן הרגעי של המודעות, כאשר הגירוי עצמו אינו משתנה ואפילו (וכאן החלק המפתיע והמעניין ביותר) בעקבות העלאה מנטלית של אותם תכנים בדמיון, ללא נוכחות של גירוי ממשי! מתועדים מקרים נוספים בהם קיים מִתאם בין פעילות עצבית באזורי קליפת המוח הגדול בתגובה לגירויים מסוימים, לבין הפעילות המתאימה לתוכני החוויה המודעת של אותם גירויים.
למשל: תנועת גרר (Motion Aftereffect) היא תופעה בה הסתגלות לגירוי הנע בכיוון מסוים, גורמת לאחר מכן לאשליה של תנועה בכיוון ההפוך, כאשר מסיטים את המבט. התופעה מוכרת היטב על ידי מי שהסתכל זמן ממושך במפל מים. כאשר מסיטים את המבט מהמפל לאחר התבוננות ממושכת בו, נדמה כאילו מושא ההתבוננות נע כלפי מעלה.
תאים מתעייפים
התופעה נגרמת בשל "התעייפות" תאי המוח המעבדים תנועה בכיוון מסוים, ופיצוי, הבא מצד התאים המעבדים תנועה בכיוון ההפוך. חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה בארה"ב בדקו את התגובה העצבית המתרחשת בעת שנבדקים דיווחו על תנועת גרר.
החוקרים גרמו לכך שתנועת הגרר הופיעה ונעלמה לסירוגין, על ידי כך שהנבדקים הביטו לסירוגין על חפץ דומם, אשר לגביו נוצרת אשליית תנועה, ועל שטח ריק, בו לא נוצרת אשליה של תנועה. מדימותי fMRI התברר שהפעילות באזור קליפת המוח המכונה MT/MST (אזור במוח הנמצא בצומת שבין אונת הצדע, אונת הקודקוד והאונה העורפית, ופועל בתגובה לתנועה בשדה הראייה), תאמה את דיווחיהם של הנבדקים על הופעתה והיעלמותה של תנועת הגרר.
גרר אשליה
כלומר, הפעילות במוח תאמה את הופעת תנועת הגרר, שהיא למעשה אשליה בלבד, ומפתיע יותר - היא לא נצפתה כאשר הנבדקים הביטו על השטח הריק, ולא חוו תנועת גרר. ניתן היה להניח שהפעילות המוחית מתקיימת בשני המקרים: גם במקרה שהנבדק חש את האשליה (כשהוא מתבונן בחפץ דומם).
גם כשהוא לא חש את האשליה (כשהוא מתבונן בשטח ריק), כי האשליה עצמה היא תוצאה של פעילות מוחית מסוימת. אולם בפועל, הפעילות המוחית שנצפתה תואמת לחלוטין את תחושת האשליה. כשלא מתקיימת תחושת האשליה, בגלל העדר אובייקט, לא מתקיימת גם הפעילות המוחית הקשורה בתופעה.
זיהוי מילים
בתחומים נוספים, כגון זיהוי מילים לעומת לא-מילים (ג'יבריש), נמצאה התאמה בין היכולת לזהות מילים ולהבדילן מג'יבריש (יכולת שנמדדה באחוזים על פי שיעור הדיוק בזיהוי) לבין עוצמת הפעילות העצבית שהתרחשה באיזורי קורטקס מסוימים. הנבדקים ראו מסך שעליו הוקרנו יחד מילים ולא-מילים. כאשר התמקדו במילים, נמצאה פעילות עצבית באזורים מסוימים במוחם שלא פעלו בתגובה ללא-מילים.
כאשר הסיטו הנבדקים מעט את מבטם מהמילים לעבר הלא-מילים, הופסקה הפעילות התואמת את עיבוד המילים. ההבדל בין דפוסי הפעילות העצבית בין מילים ללא-מילים נעלם, כאשר הנבדקים הביטו על תמונות שהוצגו יחד עם המילים ועם הלא מילים, ולא נתנו את לבם למילים. יכולת הדיווח על המילים שהוצגו (שהיא אינדיקציה למודעוּת הנבדקים למילים הללו) תאמה את הפעילות העצבית בזמן הצגת הגירויים.
תופעה נוספת המדגישה את ההתמחות של אזורים מוחיים בתפקוד תודעתי קיימת בקרב פגועי מוח מסוימים, המכונה "ראייה עיוורת" (blindsight). הלוקים בה מסוגלים מבחינות מסוימות לראות, אך הם אינם מודעים לכך ולמה שהם רואים, ולכן הם נחשבים לעיוורים.
