טעות של שוער

אני נוסע בזמן. לתקן עוול שנגרם לאדם אחד, סבא שלי, שוער. או יותר נכון לתקן טעות שעשה ושהרסה לו את כל החיים.

את הסיפור הזה מכירים כל בני משפחתי, רוב ותיקי נהריה, כמעט כל מי שמכיר את סבא שלי. ולכולם כבר אין כוח לשמוע. אולי בגלל זה אני חייב לתקן את הטעות הזו, על מנת שהסיפור ששמעו האנשים במהלך 44 השנים האחרונות יהיה כזה של ניצחון ולא של תירוצים.

רפי לוי, מכירים? ויוגוסלביה? ב-1960 שיחקה נבחרת הכדורגל של ישראל במוקדמות האולימפיאדה. תחת המאמן ההונגרי-יהודי גיולה מאנדי השיגה הנבחרת תוצאות מדהימות, כשלשיא הגיעה בניצחון 2:1 בבלגרד ערב ליל הסדר. רפי לוי כבש צמד וכל הארץ היתה בטירוף. מאחר שהפרש השערים היה לטובת היוגוסלבים, המשחק שעמד להכריע מי תעלה לאולימפיאדה - ישראל או יוגוסלביה - היה המשחק האחרון של ישראל בטורניר, בבית נגד יוון. יוון היתה חלשה מאוד, הובסה פעמיים על ידי יוגוסלביה ומה שישראל היתה צריכה זה רק 1:0 קטן.

ומאיפה אני יודע את כל זה? מעדות ראשונה: סבא שלי, שהיה אז פוטנציאל בן 23 וגם השוער השני של הנבחרת, שני רק ליעקב חודורוב הגדול, שכבר היה איש לא צעיר אז אבל עדיין חודורוב, שם הנישא על שפתי כל.

סבא הגיע מקבוצה קטנה, בית"ר נהריה, ועבר לבית"ר תל אביב. קראו לו הפנתר והחתול ואיש הגומי ומה לא. הוא היה גבוה מחודורוב ואתלטי מאוד, קפץ מצוין לרוחק ולגובה ופעם במשחק נגד הפועל ירושלים עצר ארבעה פנדלים - כנראה שיא עולמי, שסבא ניסה הרבה מאוד פעמים לרשום בספר השיאים של גינס, אבל האנטישמיות... בקיצור, סבא היה הדבר הבא וחודורוב כבר היה כבן 35, ותוך שנה-שנתיים היה אמור לפנות מקום לחתול מנהריה, שכבר בנה על חולצה מספר אחת.

את הנסיעות ליוגוסלביה וליוון וגם את משחק הבית נגד יוגוסלביה (תיקו) סבא ראה מהספסל. חודורוב היה פשוט מעולה וסבא לא יכול היה לעשות הרבה חוץ מלהתאמן חזק ולחכות לטיפת מזל, שהגיעה כאשר שייע גלזר בעט טיל באימון וחודורוב קפץ לא טוב ושבר את היד. מאנדי בא אל סבא ואמר לו בהונגרית: מחר אתה פותח, ילד.

כל הלילה סבא התגלגל במיטה מהתרגשות. יום המשחק היה יום חג אדיר. כל המדינה הגיעה לאיצטדיון רמת גן או לפחות היתה צמודה למקלטי הרדיו ולטרנזיסטורים כדי לשמוע את נחמיה בן אברהם מסלסל בקולו כשהוא מציג את סבא, וכל האלפים קפצו באוויר כשרפי לוי הבקיע לרשת פפדופולוס, השוער היווני, כבר בדקה הרביעית. שאר המשחק התנהל במרכז השדה, ישראל שולטת ומרבה בפאסים והקהל צועק לראשונה בישראל: "ברזיל, ברזיל". ואז, בדקה ה-86, בועז קופמן מסר לאחור לשייע גלזר, שבדיוק צעק משהו למאנדי. קשר יווני השתלט על הכדור ומסר קדימה. אמציה לבקוביץ' בדיוק עלה למעלה והכדור עבר אותו והגיע אל ציקלידס האיום, שבעט כדור מכמעט שלושים מטר.

ברגע הזה, כל פעם מחדש, סבא היה עוצר. מניד בראשו, ובשנים האחרונות מתחיל לבכות. יש סרט של יומני כרמל בו המצלמה ממוקמת מאחורי השער ומראה מה קרה: מסיבה לא ברורה סבא משתהה לפני שהוא מזנק. פחות משניה הוא משתהה. הוא מסובב את הראש רגע לצד, ואז כבר מאוחר. הכדור עובר אותו. סבא נשאר שוכב על הקרקע, הפנים באדמה. היוונים מתחבקים. המצלמה זזה ימינה, ובפריים מופיעים שני צלמים שעומדים ליד השער: אחד מזנק ומצלם את סבא, מה שהוביל לתמונה שפורסמה למחרת בחדשות הספורט תחת הכותרת "האכזבה הגדולה", ובה רואים את סבא עם ראשו תקוע בבוץ. הצלם השני פשוט עומד שם, פיו פעור, המצלמה נשמטת מידיו.

המשחק נגמר. יוגוסלביה עלתה לאולימפיאדה וזכתה בה. בחדר ההלבשה, כך סיפר לי פעם אמציה, היתה דממה מוחלטת. סבא ישב שם עוד הרבה אחרי שכולם הלכו. אחרי שהאיצטדיון התרוקן נשארו רק הוא ויאשה, מנהל האיצטדיון. סבתא חיכתה לו בחוץ. רק בערב הוא יצא, וכששאלו אותו במשך כל השנים האלה מה קרה ולמה הוא זינק מאוחר, סירב לענות.

למשחק הבא של הנבחרת זומנו חודורוב ויעקב ויסוקר. אחרי שסיים את העונה לא חודש החוזה של סבא בבית"ר תל אביב. הוא חזר לנהריה. קבוצות הליגה הלאומית כבר לא רצו אותו יותר. הוא הפך להיות השוער ש"בגללו ישראל לא באולימפיאדה". הוא המשיך לשחק בליגות נמוכות ופרש בגיל 27 למשרה במוסך אגד. עם הגול מול יוון גם היכולת ברחה לו. כבר לא הפנתר אלא סתם שוער בינוני, שהיום איש לא זוכר. עובדה, אין לכם מושג מי הוא היה. גם גלזר וחודורוב וכולם לא זוכרים אותו בכלל, ולא יחיאל ארזי ויהודה גבאי וכל העיתונאים האחרים מאז. הוא נשכח.

מאז אותו רגע התחלקו החיים של סבא ל"לפני הגול" ו"אחרי הגול", כמו שהסבא השני שלי חילק את החיים ל"לפני המלחמה" (מלחמת העולם השניה) ו"אחרי המלחמה", ולא שינה לו שהוא נפצע במלחמת השחרור והתנדב גם לששת הימים, מבחינתו היתה רק מלחמה אחת, אבל זה כבר סיפור אחר. אצל סבא השוער לפני הגול היה טוב - אחריו רע. בשלב מסוים סבתא עזבה אותו עם אבא שלי, התינוק, כי לא יכלה לסבול יותר את התלונות שלו. סבתא התחתנה שוב, ובנצי בעלה גידל את אבא שלי. סבא ישב בדירה בנהריה או במוסך שלו וריחם על עצמו.

אני אוהב אותו. סבא יודע לספר סיפורים נפלאים על הקמת המדינה, איך כילד בן תשע תלה כרוזי אצ"ל ולח"י וגם נעצר פעם וקיבל סטירה מקצין בריטי מנוול, על נתן פנץ, השחקן המופלא של בית"ר תל אביב שברח מהבריטים תוך כדי הבקעת שערים ונהרג בקרבות ביפו במלחמת השחרור, על נהריה של שנות החמישים, על מאנדי וחודורוב וג'ון צ'ארלס וסטנלי מתיוס ופושקש - ועל הרגע הזה בו חטף את השער הנורא ביותר בתולדות ישראל. ראינו יחד את המשחק פה נגד אוסטריה, שהיה 1:1 בסוף עם הגול המעצבן הזה שעבר דרך החומה, וסבא חייך ואמר: שלי היה יותר גרוע.

לפני חודש, פתאום, הוא עבר אירוע מוחי. בגלל שהוא היה בדירה שלו לבד לקח זמן עד שגילו אותו, וזה כנראה החמיר את המצב. מאז הוא מחוסר הכרה בבית לוינשטיין. אני בא אליו הרבה, אפילו סבתא מבקרת. יום אחד ישבנו לידו ושאלתי אותה על המשחק ההוא, והיא אמרה שזה מה שהרס לו את החיים. מן הסתם כל חייו וחיינו היו נראים אחרת אם הוא היה עוצר את הכדור. בטח גם האירוע המוחי בגלל זה, אמרה ויצאה, ופתאום סבא שם עלי יד ולחש משהו שנשמע לי כמו "זה נכון".

לכן החלטתי לנסוע בזמן ליוני 1960, לאיצטדיון רמת גן, להחזיר לסבא את מה שמגיע לו. בדקה השמונים ושש, כשקופמן ימסור לאחור לשייע גלזר, שבדיוק יצעק משהו למאנדי, כשקשר יווני ישתלט על הכדור וימסור קדימה, כשאמציה לבקוביץ' בדיוק יעלה למעלה והכדור יעבור אותו ויגיע אל ציקלידס, אני אצעק לסבא להיזהר ולשים לב כי הכדור הולך שטוח לפינה השמאלית, איפה שיש בוץ. סבא יעצור, ישראל תעלה לאולימפיאדה, מאנדי יחליט שסבא ימשיך לפתוח במקום חודורוב, וזה ישנה הכל - זאת אומרת שסבתא וסבא יישארו יחד ולסבא יהיה טוב.

לצלילי מוסיקת מארש עולה נבחרת ישראל למגרש. סבא, חולצה שחורה עם מספר אחת, מנופף לקהל. סבתא אומרת תמיד שאנחנו דומים, ועכשיו גם אני מרגיש את זה. הוא מתמתח. הכרטיס שקניתי בארבע לירות מופקעות אצל ספסר שנורא מזכיר את יעקב בודו הוא לשורה עליונה, אבל אני מתקדם למטה. יש כל כך הרבה אנשים על המגרש שזו ממש לא בעיה להיכנס. הבאתי גם מצלמה ישנה שקניתי בחנות עתיקות. "אני מידיעות אחרונות", אני אומר לסדרן שזז לצד ונותן לי להיכנס. נחמיה בן אברהם יושב, רזה ומכופתר כמו שסבא סיפר, ומפליא בתשבחות על השוער הצעיר, זה שאחראי לכל מה שיקרה עם הנבחרת. כבר שנתיים שהוא השוער מספר אחת בישראל, והגיע הזמן שמאנדי ייתן לו את ההזדמנות. מאנדי יושב על הספסל, מעשן הרבה. המשחק מתחיל. דקה רביעית. רפי לוי משתלט על כדור וכובש. האיצטדיון בשמים. נחמיה צועק, סבא מניף ידיים. אני נעמד ליד צלם אחד. הוא מביט בי: "מה זו המצלמה הזאת?". אני מתעלם, כדי שלא יראה שזאת מצלמה מקולקלת.

מחצית שניה. דקה חמישים. שישים. שבעים. שמונים. שמונים ושש. קופמן מוסר לאחור לשייע גלזר, שבדיוק צועק משהו למאנדי. קשר יווני משתלט על הכדור ומוסר קדימה, אמציה לבקוביץ' בדיוק עולה למעלה והכדור עובר אותו ומגיע אל ציקלידס. רגע לפני שציקלידס מניף רגל, אני צועק לסבא: "שים לב, הכדור הולך שטוח לפינה השמאלית, איפה שיש בוץ!".

ואז הבנתי מה קרה. כמו שראיתי אלף פעמים בסרט, במקום לזנק, מסיבה כלשהי סבא משתהה. פחות משניה הוא משתהה. הוא מסובב את הראש רגע לצד, אלי, מנסה להבין מה צעקתי לו, ואז כבר מאוחר. הכדור עובר אותו. סבא נשאר שוכב על הקרקע, הפנים באדמה. היוונים מתחבקים. ומעל לסבא עומדים שני צלמים: אחד מזנק ומצלם, מה שמוביל לתמונה שמתפרסמת למחרת בחדשות הספורט תחת הכותרת "האכזבה הגדולה", ובה רואים את סבא עם ראשו תקוע בבוץ. ואני, הצלם השני, פשוט עומד שם, פה פעור, המצלמה נשמטת מידי.

המשחק נגמר. כולם התפזרו בדממה. ישראל לא באולימפיאדה. האיצטדיון ריק חוץ משלושה אנשים. אני, יאשה מנהל האיצטדיון שמביט בי מדי פעם, וסבא, שיושב בחדר ההלבשה. הלכתי אליו.

כשנכנסתי, הוא הרים מבט ושאל: "מי אתה?".

"אני מצטער, סבא".

סבא קם, לקח את התיק ויצא החוצה.

והכל נשאר אותו הדבר.

מתוך "ההולנדי של עכו" - 43 סיפורים על כדורגל, בעריכת אבי מלר. הוצאת "גלורי".

• אבידע ליבני - נולד בלונדון אבל לעולם יהיה אשקלוני. במאי, תסריטאי ועורך בעיקר בערוץ הספורט, אבל לא רק. חולם על כדורגל, קולנוע והזיכרון האנושי. הסיפור "טעות שוער" נכתב בהשראת "היום בו ברזיל הפסידה את הגביע" מאת פאולו פדיגאו.