בעורף האוהד. חוויות מביקור בטדי
"ואז הגיע הבחור ההוא, והתקרב. ראש החץ סגר עליו מכל הכיוונים. 'יש לך סיגריה?', שאל המנהיג. 'לא', השיב הבחור, במבטא הלא נכון. האגרוף נשלח לפנים". אורי יסעור בילה את השבת עם אוהדי בית"ר, מטדי ועד המהומה בקניון מלחה
כל קבוצה מהסוג הזה, מאז שחר ההיסטוריה, נראית אותו הדבר. יש את המנהיגים, אלה שקובעים לאן הולכים. הם גם תמיד אלה שנותנים את המכה הראשונה. מימינם, משמאלם ומאחוריהם צועדים החיילים הפשוטים, שתפקידם לעודד את המנהיגים לפעולה. לתת לאחרונים את התחושה שיש להם גב. מסביב לכולם הולכים המזדנבים. להם אין ממש אומץ לעשות משהו. הם באים על סיפוקם רק מלהסתכל.
"עצור, עצור, תראה את זה", לוחש אחד ה'חיילים' לבחור הצעיר שצועד בראש הכוח. "תראה איך הוא הולך, נשבע לך שראיתי אותו מקודם. הוא 100 אחוז ערבי". כל הקבוצה - כ-25 ראשים, רובם נערים בגיל תיכון, נעצרת, ומסתובבת לכיוון אליו הוא מצביע. 20 מטרים מהם צועד לאיטו בחור בן גילם, לכיוון הנגדי. המנהיג לוקח נשימה עמוקה ומנפח את החזה.
"הלו, אחי, בוא שנייה". הוא עוצר, מסתובב, לא מבין. "בוא שנייה, רוצים לדבר איתך", מסמן המנהיג במעין תנועת נפנוף-מנגל. "בוא, בוא", עונים אחריו כהד שאר העומדים בראש החץ. והוא, כאילו לא יודע איפה הוא נמצא, כאילו לא מזהה מי העומדים מולו, צועד ישר אל תוך המלכודת.
*****
"מי שלא היה במשחק בטדי, כאילו לא היה במשחק כדורגל מימיו", אמר לי העורך לפני כמה שבועות. "האווירה שם זה משהו לא יאומן, אתה חייב לנסוע". 'באמת', חשבתי לעצמי, 'מתי בפעם האחרונה התרגשתי מכדורגל?'. זה כבר כמה שנים שאני, כמו רוב אוהדיה, אדיש כמעט לחלוטין לגורלה של הקבוצה התל אביבית שלי. באיצטדיון לא הייתי שנתיים והשידורים בטלוויזיה, בעיקר כשאתה נאלץ לצפות בהם לפרנסתך שבוע אחר שבוע, מוציאים את החשק לדשא.
על כן החלטתי לתת צ'אנס למקום היחיד בארץ שעוד יש בו תשוקה לכדורגל – היציע המזרחי ב'טדי'. המשימה: להצטרף אל שורות האוהדים הפנאטיים ביותר בכדורגל הישראלי, במשחק הטעון ביותר של הקבוצה – מול בני סכנין, שלושה חודשים בלבד אחרי שספגו מרגליה את ההשפלה הגדולה בתולדותיהם.
במונית השירות בדרך לבירה, לבוש בסווטשירט הצהוב היחיד שמצאתי בארון, שיננתי את הוראות הבטיחות: להתנהג כאוהד בית"ר לכל דבר, לשאול כמה שפחות שאלות והכי חשוב – לא לכתוב הערות בפנקס. הדבר האחרון שאני צריך זה שמישהו יחשוב שאני מהקרן החדשה.
"יסעור, מה אתה עושה פה?". הקאבר שלי נחשף בשנייה בה הגעתי לקופות, ואני רואה מולי את י', בחור זהב שהיה חייל שלי ואוהד שרוף של בית"ר ירושלים, מתבונן עלי במבט שואל. למזלי, הוא לא היה מאלה שהבטיחו לסגור איתי חשבון באזרחות, מה גם שעברו כנראה מספיק שנים מאז. הסברתי לו את עדינות העניין והוא הבטיח לא להסגיר את זהותי. "רק תוציא אותנו בסדר, אה?". הבטחתי להשתדל.
משחק מקדים
מאות אוהדים כבר צבאו על שערי הבדיקה הביטחונית שעתיים לפני השעה הייעודה. כשנכנסתי סוף סוף ליציע, יותר משעה לפני השריקה, לא היה איפה לשבת. היציע המערבי שממול היה כמעט ריק, אבל בצד שלנו החגיגה כבר התחילה. לכל הנוכחים ברור שהיריבות פה היא לא על כדורגל. העימות הוא ישיר – יהודים נגד ערבים. רבים מאוהדי בית"ר הגיעו עטופים בדגלי ישראל, והמסר ברור וחד-משמעי: 'לא ניתן לקבוצה ערבית לנצח בירושלים'.
המשטרה, בצעד מבריק, מיקמה את אוהדי סכנין בסמוך ליציע המזרחי. אמנם עשרות שוטרים, גדר וכעשרה מושבים ריקים חצצו בין מחנות האוהדים, אך הקרבה הייתה מספיקה לחימום האווירה. עקב מדיניות הצילום החדשה של המשטרה, נמנעו בשלב זה אוהדי בית"ר מקריאת העידוד 'מוות לערבים' והסתפקו במחרוזת הלהיטים 'מוחמד מת', 'מוחמד הומו', 'ערפאת בגיהינום' ו'סוהא אלמנה'.
אוהדי סכנין מצידם, הניפו שלט גדול בו דורס הסוס בסמל קבוצתם את המנורה של בית"ר, וצעקו 'בית"ר זונה', 'אבי נמני בן זונה' ו'ירושלים שלנו', ונענו ב'הר הבית בידינו'. כל אותו זמן הייתי עסוק בלחפש איפה לעמוד (ביציע המזרחי יש כיסאות, אבל אף אחד לא יושב). בכל פעם שזיהיתי קרחת ביער האוהדים, נתקלתי בתגובה אחידה: "זה שמור".
מסתבר שלמרות היעדר הסימון על הכרטיסים, לבעלי המנויים יש מערכת בלתי-פורמלית של סימון מקומות. על המדרגות לעומת זאת, השוטרים לא הסכימו שאשב וככל שהתקרבה שעת המשחק, התפוגגה תחושת השליחות העיתונאית, ואת מקומה תפס העלבון עתיק היומין, של זה שאף אחד לא מוכן לשבת לידו.
העלבון הוליד נחישות שגרמה לי לטפס עד לשורה האחרונה, השמורה לרוב לשרופים שבשרופים. "אני אחכה כאן עד שהוא יגיע", עניתי לשכן מימין, שפלט לעברי את המנטרה הרגילה. רחמיו של הבחור שמשמאל נכמרו כנראה על ניסיונותיי הבלתי נלאים למצוא מקום ישיבה, והוא חילץ אותי במהרה מהעימות המתפתח. "עזוב אותו, הוא איתי", פרש עלי את חסותו. "אז למה לא אמרת קודם?", שאל האוהד משמאל, וחזר לעיסוקיו.
הודיתי לחבר החדש שלי. "הרבה זמן לא הייתי בכדורגל", אמרתי לו. "אני כאן כבר יותר מעשר שנים, מכירים אותי", הוא אמר. התחלנו לשוחח, והוא סיפר לי על הסיבה האמיתית לרצף הכשלונות של בית"ר: בקיץ 2000, עם הגעתו של אלי גוטמן לבירה, ערכה הקבוצה טקס הצגת שחקנים מפואר. האירוע גלש אל שעות הערב, וחילל בכך את צום תשעה באב. "הרב כדורי הטיל על הקבוצה קללה לשבע שנים", אמר. "רק עוד שלוש עונות הקבוצה תחזור לעצמה".
את כל זה סיפר לי האוהד החביב תוך כדי נענועי-גוף בלתי פוסקים. בהתחלה ייחסתי אותם לקור, אבל במהרה הבנתי שלמרות הפסימיות הדטרמיניסטית שלו, הוא פשוט מתפלל - פעולה שלא חדל ממנה עד הדקה ה-72, אז הכל כבר היה אבוד.
שתי חתיכות
בזמן חימום השחקנים קרא היציע המזרחי לשחקני הקבוצה להגיע בסמוך אליו. השחקנים נענו והיציע דרש נקמה. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו מהצהובים-שחורים זכה לעידוד חיובי כלשהו. למעשה, כמעט כל מה שהתרחש ביציעים היה על רקע לאומי. אוהדי סכנין הרעישו בזמן שירת ההמנון, מה שחימם עוד יותר את האווירה ביציע. אבל בחצי השעה הראשונה של המשחק בית"ר שיחקה טוב יותר, ומצב הרוח הקולקטיבי מסביב היה מעט משועשע, מה שגרם לפרץ יצירתיות בקרב המשוררים העממיים.
להמון יש כוח עז, בטח אחרי שעה וחצי בנוכחותו. וכך מצאתי גם את עצמי, בן למסורת החינוך הליברלית-הומניסטית, מחייך לשמע שירי הגזענות-לייט שהופנו ליציע אוהדי סכנין: 'אחמד, בוא תעשה קפה' התחלף ב'פטמה, תנקי רצפה', שפינה את מקומו ל'כולכם פועלי בניין' ו'אין לכם חשמל בכפר'. הפיזמון הבא היה 'שבע שקל לשעה', ואחריו הושר 'עבדים של יהודים'. ואז הגיע ה-1:0.
אוהדי בית"ר מתקשה לעזוב, אחרי ההפסד אמש (צילום - ראובן שוורץ)
אחרי שלב ההלם ושלב ההכחשה, הגיע הזעם. "אני נשבע במנורה, שלא יהיו פה ערבים", רעם היציע המזרחי, על 1,000 גרונותיו. בודדים קיללו את אלי אוחנה, אבל הרוב סירב להצטרף למקהלה נגד הנסיך. "אם מפסידים, אז כן", אמר אחד מהם, "אבל חכו עד סוף המשחק".
כשהגיע השער השני אף אחד כבר לא עצר את עצמו. החגיגות הקולניות ביציע של סכנין גרמו לגל גדול שהתנפץ על חומת השוטרים החוצצים בין היציעים. והיציע כולו כמעט שאג 'אלי אוחנה תתפטר' ו'מוות לערבים'. כולו למעט קומץ קטן, שכלל, בערך, אותי.
ב-10 הדקות האחרונות כבר לא היה צריך לריב על מקום עמידה. רוב הקהל כבר היה בדרכו החוצה. אחרי שריקת הסיום רק בודדים נשארו לשבת, לופתים את ראשם בידיהם, חלקם ממררים בבכי. למטה בכניסה, אומר הקצין האחראי במקום לאחד השוטרים: "תתחילו לפנות את כל מי שנשאר, גם את אלה שבעצבות".
*****
המשטרה מאפשרת לאוהדי סכנין החוגגים לצאת רק כחצי שעה אחרי סיום המשחק, כדי למנוע תגרה המונית בין מחנות האוהדים, אך זה לא יעצור את החבורה שלנו. זו המתינה במרחק מה מהאיצטדיון ועכשיו, שעה אחרי שריקת הסיום, היא מחפשת למי להביא מכות. שני אוהדי סכנין שנשארו במגרש החנייה סופגים מטר קללות ובקבוק זכוכית שלא פוגע, אך נמנעים מעימות ישיר. מה גם שמדובר בשניים, והקבוצה שלנו, כך נראה, מחפשת קורבן בודד.
לרגע אני מתמלא חשש – אני לא מגולח, ועם כובע צמר... לא. אין מה לדאוג. הם ישמעו את המבטא שלי. עברית צברית. נקייה. אמנם יש לי משקפי-שמאלני, אבל לא נראה לי שזה גורם סיכון משמעותי. לא כרגע לפחות. אני נראה כמו אחד מהמזדנבים האחרים – גם אני לבד, גם אני לא באמת שייך.
ואז הגיע הבחור ההוא, והתקרב. ראש החץ סגר עליו מכל הכיוונים. "יש לך סיגריה?", שאל המנהיג. "לא", השיב הבחור, במבטא הלא נכון. האגרוף נשלח לפנים. בחנתי את המרחק עד הצומת, שם עמד שוטר, 'תברח, יא חתיכת מטומטם' אמרתי לו בלבי. המנהיג פינה את הדרך ואחד משומרי הראש הוסיף סטירה. "אבל למה? מה עשיתי?", צעק הנער, ומיד הבין כי לא ימצא שותפים לדיון המוסרי שהציע, ופצח בריצת אמוק.
אוחנה והאוהדים. מערכת יחסים של עליות וירידות (צילום ארכיון - צפריר אביו)
הקבוצה רדפה אחריו כמה עשרות מטרים, אבל ויתרה על השלל בקלות יחסית. היא המשיכה במעלה הכביש, מסופקת מהישגה הקטן. "אבל מה עשיתי?", חיקו כולם את הקורבן שנמלט. "ערבי בן זונה".
חצי שעה לאחר מכן, בקניון מלחה, הצייד נמשך. מתוך האנשים הרבים שהגיעו לבלות ולקנות בליל שבת התגבש פתאום נחשול של מאות אנשים, הרצים לכיוון אחד. שני ערבים שהסתובבו בין החנויות חולצו ליציאת החירום על ידי המאבטחים. תופי הטם-טם, האמיתיים, לא רק המטאפוריים, הדהדו מסביב לבורגנות הירושלמית המופתעת, וקבעו את קצבו של הלהיט – 'מוות לערבים'.
בקומה השנייה זוהתה משפחה ערבית בתוך חנות נעליים, והנחשול זרם לשם. בעל החנות הספיק לנעול את דלתות הזכוכית, וההמון צר עליהן עם מבט של רצח בעיניים, ממתין. היס"מניקים הגיעו לפני שהגיע האומץ לשבור את הזכוכית. במהלך העימות נשברו רק כמה מיכלי ממתקים בדוכן הסמוך, וטבעת השוטרים חילצה את המשפחה הנצורה ללא פגע.
בדרך הביתה ניסיתי להבין את תחושת הדז'ה-וו שהייתה לי בזמן שהייתי עד לאירועים האלו. בשער הגיא זה הכה בי. כבר הייתי שם לא מעט פעמים. זה בגנים שלי.
לפנייה לכתב/ת 
