קינסי, הגרסה הרכה

"קינסי" הוא אחד הסרטים הכי שמרניים שאפשר להעלות על הדעת על אחת הדמויות הכי לא שמרניות שפעלו באמריקה של שנות ה-40 וה-50. זהו גם אחד הסרטים המייצגים של ראשית תקופת בוש השנייה, שגיבורו הוא לוחם חסר פשרות, אביר מסעי הצלב ממש, בצביעות ובצדקנות של החברה האמריקאית של אותם זמנים, שעל פי הסרט מקבילים לעת הנוכחית.

"קינסי" הוא סרט טוב וראוי, אבל אינו אלא ביוגרפיה קולנועית מסורתית ועשויה כהלכה על פי כל הנוסחאות – לפנינו עוד סיפור על פרט יוצא דופן הנאבק בממסד אטום ומדכא, המעמיד זה מול זה את "הטוב" הנאור והמתקדם לזמנו ו"הרע" המבקש לחלוש על פיזור הידע הקשור במין. התוצאה היא סרט שלוקה באותה מוסרניות שבה הוא מאשים את החברה האמריקאית של פעם ועתה.

בואו נדבר על זה

אלפרד קינסי (1894-1956), בנו של מורה דכאני ומטיף נוקשה, היה פרופסור באוניברסיטת אינדיאנה שהקדיש חלק ניכר מחייו לבחינה וקטלוג של צרעות מזן כלשהו. לפי הסרט, העניין שלו בחקר המין החל להתפתח לאחר שנישא וחווה על בשרו את משמעות היותו בור בנהלים שבין הסדינים. הוא נדהם לגלות עד כמה חסרה היתה ספרות הדרכה בנושא, ונוכח הבערות

שהפיצו מורים ואנשי דת מסביב. על כן הוא קיבץ סביבו אנשי צוות, ארגן מימון והנהיג מחקר רב שנים שהתבסס על ראיונות פנים אל פנים עם כ-18 אלף אמריקאים, בהם גם אנסים, פדופילים וחובבי משכב בהמה.

שלל הנתונים שליקט נאספו לספר "ההתנהגות המינית של הזכר האנושי", שהונח על המדפים ב-1948 וחולל אפקט שהושווה רק לזה של פצצת האטום. המדריך הנלווה שהתמקד בנקבה האנושית ראה אור ב-1953, אך סבל מבהלת המלחמה הקרה – קינסי נתפס אז כחלק ממזימה אדומה לחבל במוסר האמריקאי ולהחליש את האומה. עם זאת, סביר להניח שסיבה משמעותית לא פחות היתה הקושי של חברה פטריארכלית שמרנית להכיר בעובדת קיומו של עונג מיני אצל האשה.

מעריציו יאמרו, שמבלעדי קינסי לא היו המהפכה המינית ושריפת החזיות של שנות ה-60. בעוד מתעביו מקרב הימין הדתי בארה"ב – והפולמוס שב ועלה עם צאתו של הסרט לאקרנים – מזכירים את שמו בנשימה אחת עם איידס, הפלות, אחוז גירושין גבוה ופורנוגרפיה.

אגב, ממש באותן שנים פעל בארה"ב עוד חלוץ אחד בשדה החופש המיני – הפסיכואנליטיקן וילהלם רייך, קומוניסט ויריב של פרויד, שקשר בין מרקסיזם לשיח על המין (הוא טען בגדול, שהחברה מעודדת את הטאבו על המין כנשק אידיאולוגי,

כדי להבטיח את המבנה המעמדי), ועסק בחקר האורגזמה שמקורה, כך האמין, בחלקיקים קוסמיים שמקורם בחלל (הוא אף פיתח את "תיבות האורגונים", כשמם של אותם חלקיקים, שנועדו אתם מבינים למה). ספריו נשרפו, והוא מת בכלא האמריקאי שנה אחרי קינסי. ב-1971 ביים היוגוסלבי הנשכח מאז, דושאן מקאבייב, את "מסתרי האורגניזם" הנפלא, מחווה חופשית מאוד לרייך ותורתו.

בן זמננו

קשה לדמיין את "קינסי" נעשה בכל רגע אחר למעט זה שבו נוצר. באמריקה הניאו-פוריטנית שבה מועמד דמוקרטי (אמנם אפרפר וחסר כריזמה) הפסיד לאחרונה את הבחירות, משום שאת רובו של הציבור האמריקאי – זה שבאופן מסורתי צובע

את מרכז מפת ארה"ב בצבע הרפובליקני האדום – לא עניינו בסופו של יום הבטחותיו בעניין עיראק אלא עמדותיו בנושאי הפלות ונישואים חד מיניים – ובכן, באמריקה כזו גיבור כמו אלפרד קינסי, איש שלוחם להסרת הטאבו מעל השיח על המין, וחושף את הפער שבין החזות הפומבית החסודה כאומנת ויקטוריאנית למה

שמאחוריה, אינו אלא מתבקש.

ליאם ניסן המעולה הוא קינסי בסרט שכתב וביים ביל קונדון, זוכה האוסקר (בעבור עיבוד לתסריט) על "אלים ומפלצות" הנהדר מ-1998, הסרט על ימיו האחרונים של במאי "פרנקנשטיין" האגדי, ג'יימס ווייל, שקווי דימיון לא מעטים נמתחים בינו לבין הסרט הזה. לורה ליני (המועמדת לאוסקר שחקנית המשנה המצטיינת) מפליאה גם הפעם כתמיד בתפקיד הסטודנטית שהפכה לאשתו. סך הכל "קינסי" – שבמרכזו דימוי כמעט רומנטי של מדען, מרוחק רגשית, פורץ דרך, משועבד לאיסוף הידע, וקורבן טראגי של הרגע ההיסטורי בו פעל – הוא סרט שמקדם ערכים של נאורות ופתיחות מחשבתית המיועד לקהל מתקדם וליברלי. ו... וזהו בעצם. הוא לא בא להרגיז, להתריס ולעורר למחשבה. אבל מה, הוא עשוי היטב ונורא-נורא מהנה.