סירוב בדעה צלולה
כל איש שמאל שמחשבתו עדיין צלולה, ובפרט סרבני השמאל, חייב – במהרה, בדחיפות ובלי קומבינות – להתנתק מההתנתקות
שמאלנים – מלאכתם נעשית בידי אחרים. כך לפחות נתפס בתודעה הציבורית מהלך ההתנתקות, שמוביל מי אם לא אבי אבות ההתנחלות. בעוד הארץ כולה נלפתת אימה לנוכח האיום בסרבנות המונית של אנשי הימין, נאלם דום, כרגיל, קולו של השמאל.
מה יש לשמאל לומר בעניין הביצוע של ההתנתקות? לא בעניין עצם הצורך לצאת מהשטחים, אלא בנוגע לתוכנית הספציפית של שרון ומופז. האם הוא ישתף איתה פעולה – בדיבור או במעש? והשמאל המתקרא "רדיקלי"? מה יעשו סרבני השמאל ביום הפקודה? יצטרפו בקריאות גיל לאוגדות שיכתרו את נווה דקלים וניסנית, או שמא יעמדו במריים?
לכאורה, מה השאלה בכלל? ברור וצפוי שסרבני השמאל חייבים לחגוג ביום הזה, ואף לתת כתף במאמץ הפינוי. שהרי מה זה אם לא התגשמות חלומותיהם הוורודים? ברור, וצפוי, ואוטומטי. אבל שגוי לחלוטין. כל איש שמאל שמחשבתו עדיין צלולה, ובפרט סרבני השמאל, חייב – במהרה, בדחיפות ובלי קומבינות – להתנתק מההתנתקות. לא ליטול בה חלק, לא להיכבש במקסמי השווא שלה. בקיצור, עליו לעמוד על עקרון הברזל שמגדיר את מהותו הפוליטית: אין לישראלי לובש מדים מה לחפש מעבר לקו הירוק.
למען הסר ספק, ההמלצה הזאת אינה נשענת על הזדהות נאצלת עם השבר הקיומי שפוקד את המתנחלים. גם צרחות ה"טרנספר ליהודים" ובליל דימויי השואה, אני חייב להודות, מותירים אותי אדיש. עוד לא ראיתי את תושבי אלקנה ואפרת מפגינים בהמוניהם עם סירים ומחבתות בדרישה לספק להם – כמה בסיסי – אוכל ופרנסה. גם לא שמעתי על חולים אנושים מעפרה ובית-אל שעוכבו במחסומים עד שנפחו נשמתם. כל עוד המצב כזה, אני שומר את מעט האמפתיה שלי למי שראוי לה באמת.
הסיבה שעל סרבן השמאל להמשיך לסרב לשרת בשטחים – ולו גם במהלך פינוי גוש קטיף – היא שכל שיתוף פעולה עם מהלך צבאי בשטחים יחתור תחת מטרותיו הפוליטיות המוצהרות של השמאל. לפנות בשביל שרון זה לא לפנות בשביל שלום. ההבדל דק, אבל מהותי למי שמסתכל קדימה ושואל את עצמו – האם תוכנית ההתנתקות מקדמת את הפיוס בין העמים או לא?
אחותה התאומה של תוכנית ההתנתקות
הדברים ידועים ומתועדים, ולכן רק נסכם אותם בקצרה. מיום בואה לעולם, הייתה תוכנית ההתנתקות בעזה אחוזה לבלי הפרד באחותה התאומה – התרחבות ההתנחלות בגדה. עד כדי כך הדברים מפורשים, שהם זכו לאישור רשמי בנאום הנשיא בוש ואינספור התבטאויות מדיניות. תוקף רשמי לתוכנית המשולבת ניתן כאשר הממשלה הצמידה לאישור תכנית ההתנתקות את אישור הרחבת גושי ההתנחלות בגדה המערבית. מדובר, למי שלא זוכר, בתוספת אלפי יחידות בנייה באזור מעלה אדומים וגוש עציון. מפלגת העבודה, נתינה צייתנית בקואליציה, הצביעה כמובן בעד.
כל מי שעיניו בראשו יודע שאין סיכוי להסדר שלום מינימלי עם הפלסטינים על בסיס הקנטונים המבותרים שייעדה להם ישראל בגדה. את הפינוי מעזה – אם אכן יתממש – צריך לראות באור הזה בדיוק: קורבן טקטי למען מטרה אסטרטגית. בדיוק כך גם יש להתייחס לפארסה של דו"ח המאחזים, ש"גילה" מה שכולם כבר ידעו – ודאי וודאי שמזמין הדו"ח. גם כאן לא צריך לגרד יותר מדי את הפדחת בניסיון להבין למה שרון "סינדל" את עצמו. מדובר בקורבן טקטי – פינוי מאחזים קיקיוניים, שמאפשר לשמר את הלגיטימיות של השערורייה האמיתית – מפעל ההתנחלות כולו, על עשרות "יישובי הקבע" שלו. לא מיותר להזכיר שכל ההתנחלויות בחטא יסודן, ורובן המכריע החלו כ"מאחזים לא חוקיים" שהוכשרו רק בדיעבד – ואף זאת, רק בעיני ישראל. מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום הבדל בין מיגרון ואריאל. גם בעיני אין הבדל.
שרון הוא הערום והמתוחכם במנהיגינו. הוא הבין שלא יוכל להשאיר את העוגה שלמה לעולמים. לכן הוא זורק כמה פירורים – גוש קטיף, מאחזים – כדי לרצות את הנודניקים מאירופה ומארה"ב. במקביל, מתבצע מהלך הלבנה מדהים בהיקפו: רבע מיליון מתנחלים, חומת הפרדה חמסנית ומשטר מחסומים גזעני – כשלג ילבינו. עליהם כבר לא מדברים, ולא נראה שאי פעם ידברו. מי יפצה פה נגדם? "הרי הוא מתנתק, צריך לעזור לו", לא?
מה יהיה?
לא, לא צריך לעזור לתוכנית שתקבור סופית את הסיכוי לשלום. לא צריך להתמסר בעיוורון לתעמולה של הימין. ולא צריך לפנות אותם. שהרי גם הפינוי הוא עוד לבנה בחומה. חיזיון כזה של "קרע בעם" מזמן כבר לא הפיקו כאן. לא קשה לדמיין את המפגינים הנגררים, העוללים הצורחים, תקריות האש הבלתי נשלטות, חיילים חובשי כיפה שחוצים את הקווים, ועוד. מתנחלי גוש קטיף מכינים לנו "מיני מלחמת אזרחים", והלקח יהיה ברור לכולם: אם זה מה שקורה כשמנסים לפנות 8,000 מתנחלים ברצועה, אז אין מה לדבר על פינוי רבע מיליון מתנחלים בגדה. זה פשוט לא בא בחשבון. שרון יחכך ידיים: ימנים מלאכתם נעשית בידי ימנים קיצונים.
אז מה יהיה? יהיה מאוד פשוט. כפי שכבר הציע לא פעם ב. מיכאל: להניח את המתנחלים לנפשם. לתת להם דד-ליין, להציע להם את כל העזרה והפיצויים שהם ראויים להם – אבל לא לשלוח אחריהם אוגדות. מי שירצה, יתפנה, ומי שלא, שישקול להחליף תעודת זהות. אהבת הארץ ממילא תמיד גברה אצלם על אהבת המדינה.
אני לא שוגה באשליות. ברור לי שישלחו אוגדות, ושיהיה מאבק סוער, מיוזע ופוטוגני להחליא. כל מה שאני מבקש זה שאת ההצגה הזאת יתחילו בלעדי, ושלא יצפו ממני למחוא כפיים בסיום. אני אשאר בחוץ, עם שלט קטן: אין לישראלי לובש מדים מה לחפש מעבר לקו הירוק.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
