אחת משלנו

הגרוע ביותר שמסתובב היום בהוליווד (כן, נחות אף מג'ואל שומאכר).

וכדי שלא לחטוא בלזות שפתיים, הנה לפניכם מוצג תביעה א': סרטיו של ביי, ו"איילנד" אינו יוצא דופן, מחוללים התקפה שלוחת רסן על אוזני הצופה בהם, תוך שהם מסתייעים ב"בומים" מחוררי עור התוף, פסקול רועם, ורעשנות עודפת דציבלים שהופכים את הצפייה לכאב ראש אחד גדול. מוצג תביעה ב': נעדרי קמצוץ של רגש ותחכום, סרטיו של ביי (שפרם בנוכחי את שיתוף הפעולה הממושך שלו עם מפיק העל ג'רי ברוקהיימר) מייצגים חיזיון פשיסטי, שבו בני אדם הם לא יותר מאשר בובות דמה (כאן, בכפל משמעות) בשירות ספקטקל הרס תזזיתי. סיפור, למשל, הוא הדבר הזה שביי שכח לקחת עמו בצאתו לעוד יום עבודה עמוס "הך" ו"טראח".

האבסורד הוא, שגיבור סרטו הזה של ביי הוא בדיוק ההיפך ממנו – יציר כפיים שמעז לשאול שאלות ולתהות על קיומו. הוא (יואן מקגרגור) אזרח של חברה עתידנית אוניפורמית, שמנהלת את חייה במתקן הרמטי לאחר שכדור הארץ, כך לפחות נמסר, לקה בזיהום חמור. מדי יום עולה בגורל שמו של בר מזל אחד, שאמור להישלח לאי שבשם הסרט (אגב כך, מה פתאום "איילנד"?), המקום היחיד על פני כוכב הלכת ששרד את הקטסטרופה האקולוגית. ומכיוון שהחברה הטוטליטארית נוסח "עולם חדש מופלא" שמתוארת פה אינה בדיוק המקום לאנשים חושבים, הוא מוצא עצמו, יחד עם סקרלט ג'והנסן (כרגע הדבר הכי בלתי נסבל שרץ ברב קולנוע הקרוב לביתכם), כשהם נמלטים על חייהם בדרך לגילוי נורא, שפרטיו החסויים אמורים להיות ידועים לכל מי שצפה ב"בקרוב".

החיים כאפקט

"גטאקה", "בלייד ראנר" ו-"logan's run", שהופץ בארץ תחת השם "המרוץ לחיים" (משם, אגב, לקוחות האימוניות

הצחורות שלובשים פה דיירי המתקן) – כולם נטענים בזיכרון נוכח הצפייה בסרט, שעצם אזכורו בשורה אחת עמם לבדו ראוי לגינוי. שכן סרטים עתידניים – במיטבם, זאת אומרת – מבקשים להעלות סוגיות פילוסופיות, ולנסח אמירה הנוגעת להווה שבו נוצר הסרט. "איילנד" עשוי היה לספק את הסחורה הזאת, שכן הוא עוסק – שוב, מבלי לחשוף – בסוגיות עקרוניות שסביבן מתכתשים היום הימין הנוצרי והשמאל באמריקה, המתייחסות להנדסה גנטית וגבולות השימוש במדע בשירות הקפיטליזם. הבעיה היא, שבעבור ביי, בני אדם הם לא יותר מאפקטים מיוחדים, וממילא קשה לתבוע מידה כלשהי של תחכום מסרט, שבו מרבית הדיאלוגים מורכבים ממשפטים בני מילת זירוז אחת או שתיים.

נכון, ישנה סצינה אחת, ארוכה למדי ומרשימה בהחלט, של מרדף שמעורבים בו מסוקים סילוניים, וגלגלי מתכת ענקיים שמושלכים לעברם ממשאית דוהרת על הכביש המהיר. זה מה שביי יודע לעשות הכי טוב – בעצם, זה מה שביי יודע לעשות, נקודה – ולו היה זה סרט מוצלח, ניתן היה לציין בסיפוק שסצינה זו לבדה שווה את מחיר הכרטיס. על העובדה שגם לצופה האמריקאי נמאס מהלמות הפטישים שמנחית ביי על ראשו יעידו כ-31 מיליוני הדולרים הזניחים, סך הכנסותיו של "איילנד" עד כה; ועל מידת ההזדהות שמצליח הסרט לייצר עם גיבוריו יכולה לספר הסצינה, שבה מאיימים (לא משנה מי ולמה) להרוג אחד משני יואן מקגרגורים, ולאיש באולם לא באמת אכפת את לבו של מי מהם יפלח הקליע.

כדי להבהיר: כשסרט פוסע בתוך טריטוריה הנשלטת באופן טוטלי על ידי "בלייד ראנר" – בעצמו גרסה עצומה ומקורית לסיפור "פרנקנשטיין" – האחריות הבלעדית למעשיו מוטלת עליו. שביי הבין את גודל האתגר – על כך תעיד העובדה, שמחציתו הראשונה של הסרט אכן דלה באקשן ומהורהרת מכל מה שבא אחר-כך. שהוא מתקשה להתמודד עם כל מה שאינו משמיע צליל חלול – על זה מצביעה סצינת הסיום המגוחכת, שנראית כמו פרסומת לבריטיש איירווייז או למצער סלקום.

אך עם יד על הלב, אם יש משהו מהנה באמת ב"איילנד", הרי זוהי הופעתה הקצרה של נועה תשבי שלנו. לא הספקתם להגיד "אקי וסנדי", וכבר אתם מוצאים אותה ניבטת פה ממסך פלזמה אימתני בתפקיד נערת הפיס. יש אלוהים.