הכל התחיל לפני כמה ימים. פתאום הבנתי שאני ממש ממש חייבת מחשב נייד. כזה עם התקן Wi-Fi מובנה, דק במיוחד, ורצוי כסוף. את בכלל לא צריכה מחשב נייד, אמרתי לעצמי. יש לך מחשב אחד בעבודה ומחשב אחד בבית, ואם את ממש צריכה אז יש גם מחשב בכל אחד מהבתים שבהם את מבקרת. לא, אני רוצה מחשב נייד עכשיו, רקעה ברגליה הילדה הקטנה שבי. אני רוצה מחשב נייד וגם תיק מגניב כדי לקחת אותו.
כנראה שלא משנה עד כמה אתה חושב שאתה חסין, מדי פעם היא תוקפת אותך – תאוות הגאדג'ט. תאווה שמשתלטת על האיזורים החשוכים וחסרי ההיגיון ביותר בנשמתו של האדם. מה הבעיה, אתם ודאי שואלים,
| דעה |
|
| אומרים שלום לסלולר: זה משחרר / רויטל זילונקה, netמגזין |
|
יש משהו מאוד לא מאוזן בזמינות ללא הפסקה. אפשר לראות את זה בכל מקום: ברכבת, באוטובוס, בבתי-קפה וברחובות העיר. אנשים לא מפסיקים לדבר. אולי הגיע הזמן לתת לטלפון הנייד לנוח. רויטל זילונקה הולכת נגד הזרם |
| להמשך |
|
|
|
כל מה שצריך לעשות הוא להשיג את המימון הדרוש ולקנות פאלם עם GPS.
תיעוב נגד תרבות הגאדג'טים
אלא שכאן נכנס לתמונה רגש אחר, בלתי נשלט גם הוא: תיעוב כלפי תרבות הגאדג'טים. אין דבר כזה, אתם בטח מנענעים בראשיכם בחוסר אמון, כל אחד אוהב גאדג'טים. ובכן, בשבילי גאדג'טים הם מן השטן. מדוע? משום שגאדג'טים מסמלים את כל מה שרע בשיטה הקפיטליסטית.
ראשית, הגאדג'טים מסמלים את הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי מה שאין לך. תאוות הגאדג'טים גורמת לך להוציא את כל הכסף שיש לך, וגם קצת מהכסף שאין לך, על צעצועים אלקטרוניים מיותרים. קנית סלולרי דור שלישי? אל תחשוב שאתה יכול לנוח על זרי הדפנה, משום שממש אוטוטו משיקים בארץ את הדור הרביעי, וכל מי שמחזיק מעצמו כבר קנה בניו-יורק.
קנית תוסף שהופך את ה-iPod שלך גם למערכת סטריאו לרכב? אל תרוץ לספר לכולם, כי הם כבר קנו משהו שמאפשר ל-iPod שלך גם להכין קפה. וכך, הכסף שלך ומיטב האנרגיה הרגשית שלך מופנים אל משהו שבהכרח כבר עבר זמנו.
סמלי סטטוס שנועדו להשוויץ
שנית, הגאדג'טים מהווים סמלי סטטוס אלקטרוניים שנועדו כדי להפגין את מעמדך החברתי. אחרי שגמרת להוציא את מיטב כספך על מחשב נייד דקיק במיוחד, למשל, אתה יוצא לרחוב ומחפש את הנקודה החמה שבה תוכל לגלוש ולזכות במקסימום תשומת לב. ואז אתה מגיע לרחוב או לבית הקפה ומוצא את מבוקשך, ובמקום ליהנות מהמחשב אתה מסתכל כל הזמן סביבך כדי לוודא שכולם ראו שיש לך מחשב נייד דקיק במיוחד.
שנאת הגאדג'טים הזו טומנת בחובה בעיה רצינית ביותר, משום שגאדג'טים גם משמשים מדד מצוין להתפתחות הטכנולוגיה – שהרי ידוע כי מה שנחשב גאדג'ט לעשירים ומתגנדרים היום יכול להיחשב מוצר הכרחי בעולם של מחר. וכך בשנים שאני בזבזתי על להתנגד לטלפון סלולרי, אנשים אחרים כבר צברו חוויות של התקשרות תוך התנתקות.
כל עוד שנאת הגאדג'טים שולטת בי, לעולם לא אהיה מאנשי הדור הראשון; אותם אנשים אשר ניצבים בחזית, ומנסים כל דבר שיוצא לשוק. אחרי שהם בוחנים את המוצר הם מעבירים את השמועה לאנשי הדור שני,
וכך הלאה. אנשי הדור הראשון הם מנהיגי דעה הסוחפים אחריהם אנשים אחרים, שמבינים פחות או מעוניינים פחות בטכנולוגיה. יש מן התענוג בלהיות אחת מן המובילים, ובכל זאת אני מעדיפה, בינתיים, את ההתנגדות הפסיבית שלי על הדורסנות הקפיטליסטית.
דמיון מודרך
ולכן, פיתחתי לי שיטה קטנה להתמודדות עם תאוות הגאדג'טים. אני פשוט מדמיינת לעצמי שכבר רכשתי את המכשיר. אני קוראת את כל הביקורות הנכונות בכל האתרים הנכונים. אני מגלה מה היתרונות של המחשב הנייד ומה הם חסרונותיו.
אני מתהלכת שעות ספורות כאחוזת קסם, כשהמחשב הנייד בוער בתיקי. הנה אשלוף את המכשיר ואוכל להתחבר לאוטוסטרדת המידע בכל דקה פנויה. אוכל לשחק ב"שולה המוקשים" בכל פעם שאחכה למישהו. אוכל לנצל כל דקה פנויה כדי לענות על אי-מיילים. הרי ידוע שכל גורל העולם תלוי בכך שאהיה זמינה 24 שעות ביממה.
אלא שבשימוש דמיוני שכזה אפשר גם למצוא את החסרונות. פתאום אתה מגלה, לדוגמה, שזה נורא מציק להוסיף גם את המחשב הנייד לדברים שחייבים לקחת כאשר יוצאים מהבית. אתה מגלה שאי אפשר להשאיר את המחשב הנייד כך סתם בכל מקום, ושצריך לשמור עליו כל הזמן.
פתאום אתה מגלה שהמחשב הנייד הוא אמנם נייד, אבל זקוק לחשמל פעם בכמה שעות. או שאתה מגלה, שבכל זאת עדיף לעבוד במקום שמיועד לעבודה, ולהשאיר את התענוגות למקומות שמיועדים לתענוגות. אין דרך טובה מזו כדי להוציא את העוקץ מההתלהבות הראשונית, שהיא הרבה פעמים בלתי מוצדקת. נסו, ולא תתאכזבו.
ועמיחי יעקבי קורא לשביתה
איטלקית נגד המפעילות הסלולריות
