היסטוריה - נכשל; הבנת הנקרא - נכשל. חנופה - מצוין. אלה הציונים שהייתי מבקשת להעניק לגבירות לימור לבנת ורונית תירוש, לאחר שצפיתי בראיון המצולם
שלהן באתר זה ערב פתיחת שנה"ל. השתיים מנהיגות כעת מהלך שנודע ברבים תחת השם "Back to Basics", וכדי לסבר את האוזן הסבירה המנכ"לית תירוש כי יש לחזור לשיטות הלימוד של ה"חדר", משום ששינון זה טוב, עובדה: ילדי החינוך העצמאי, תינוקות דבית רבן של תלמוד תורה, מצטיינים בהישגיהם בקריאה. מלאכת חנופה שכזו לא חוו אדוני החינוך העצמאי מאז המשבר הקואליציוני האחרון.
ועכשיו להיסטוריה. אבי נשא על גבו עד יומו האחרון צלקות משיטת השינון המופלאה של החדר. הוא ידע לדקלם בהברה אשכנזית: קמץ אל"ף - אָ, אבל בכל פעם שעשה כן נרעד, שכן הרביצו בו תורה בעזרים פדגוגיים שכללו את החגורה המשומנת של המלמד ואת הטרפצ'קה - מחבט שטיחים קלוע, שהורטב והוגמש למען ילמד העכוז טוב יותר. בחדר למדו לשנן את המקרא - לא נקרא ולא הבנתו, לא כתיבה ולא בטיח, לא הקשר ולא היסטוריה, לא סיבה ולא מסובב. כך עבדה השיטה וכך היא עובדת עד עצם היום הזה, אף בבתי-ספר מחמירים של בני דתות אחרות. בוגרי החינוך הקתולי בני דורה של לבנת מכירים את הסרגלים של הנזירות, בוגרי החינוך האיסלאמי - את נטיית המחנכים להרבות בפאלקות. אני בטוחה שמישהו במשרדה של שרת החינוך יוכל למצוא לה את שלל התיאורים בסיפורת היידית והעברית, וגם הערבית, האירית והאנגלו-אמריקנית.
במשך שנה אחת לימדתי כמורה-מחליפה בכיתה א' של בית-ספר חרדי. ביומי הראשון שם, ביודעי שהתפילה היא עניין פרוגרסיבי ומדי שנת לימוד מוסיפים עוד קצת, שאלתי את הדרדקים מה הם מתפללים אחרי שירת אדון עולם. "יש ידיד טוב לכולנו, ניקיון הן זהו שמו", ענו במקהלה של שלושים קולות פועים בצוותא-חדא. עד היום אני נחרדת מפני האינסידנט הזה, שמוכיח בדיוק את ההיפך ממה שלבנת ותירוש חושבות, אם הן חושבות. ילדים שאינם מסוגלים להבדיל בין תפילה לבין הימנונה של אגודת הבריאות - הגם שהם יודעים לשנן את השניים באותה עליצות צעקנית - הם תוצר של מערכת חינוך רקובה וחסרת ערכים, כולל ערכים דתיים.
אבל לבנת ותירוש ודאי מכינות ערכת שינון פרוגרסיבית יותר לטף. ובכן, מה ישננו? במדינה שבה הפערים הכלכליים והחברתיים בין הוריהם של המשננים הולכים והופכים לתהומות, מה ילמדו כולם? האם יושם דגש על ערכים יהודיים משוננים היטב, או על כאלה שהם גם אוניברסליים? נוסח הקידוש או "בת הים הקטנה"? ואולי שניהם גם יחד? ולמה לא שומעים דבר וחצי דבר על התכנים הללו? אולי מפני שטרם החליטו, וקל יותר להמציא סיסמאות מאשר למלא אותן בתוכן.
הייתי רוצה לראות קוריקולום אחיד לילדי הגן, בין אם הם יושבים בהרצליה פיתוח ובין בבועינה-נוג'ידאת. הייתי שמחה לראות ערכה של סיפורים ושירים לשינון - בעברית ובערבית - שהיא זהה ומאפשרת לילדים להכיר זה את תרבותו של זה. הייתי מאושרת אילו ניתן להורים לסייע בפיתוחה של ערכה כזאת, או להשתתף בתכנונה - בהתנדבות, כמובן. אמנם, אין בבית-הספר הממלכתי או הדתי ציון ב"רגישות לזולת", אבל בפוליטיקה צריך שיהיה אחד כזה. יותר מחמישית התלמידים במערכת הענקית של לבנת הם לא יהודים. האם גם עליהם תכפה את הפדגוגיה של ה"חדר"? אולי גם את התכנים?
לצערי, גם בעניין הזה יש לי נסיון בשטח: מזה שנתיים אני מנסה למזער נזקים של המערכת בעבודה פרטנית עם מספר ילדים בגליל. הם מעציבים אותי בכל פעם שאני פותחת איתם ספר לימוד, בכל פעם שמתחוור לי עומק הפער שהמערכת במו-ידה כופה עליהם. לא ברור לי מדוע ילדה מחוננת בכיתה ז' בכפר ערבי מחויבת לדקלם שירי שלום צבועים של נעמי שמר, אבל מידע אמיתי על התכנים של עולם הילד היהודי-ישראלי ועולמם של ילדי המערב מונעים ממנה במתכוון. או מדוע ילדה בחטיבת-ביניים, שהוריה אינם עתירי ממון, מחויבת לשנן עד זרא היסטוריה מתוך ספר אידיוטי, שרובו תאריכים ומיעוטו תהליכים. אולי עושים זאת על מנת לייצר עוד דור לפער החברתי וההשכלתי העמוק בין יהודים לערבים ובין עשירים לעניים בארץ הזאת. ואולי עושים זאת מפני שלבנת, תירוש ועדת הפקידים החרוצים הכפופים להן יושבים כו-לם בחדר אחד, והחדר הזה, מה לעשות, הוא לגמרי אטום.
