בתי תמחוי: "הממשלה הפכה את החרפה לשיטה"

מרכז הארץ, שנות האלפיים. ילדה בת 3, קטנה ורזה מכפי גילה, יושבת שקטה ומכווצת בעגלה, ליד שולחן, באולם אפלולי, סגור וללא חלונות, מלא עד אפס מקום. על השולחן קערת מרק דליל וצלחת ובה פירה, שניצל, אפונה ולחמניה קשה. אמה יושבת שפופה בכסא לידה, ומאכילה אותה בכפית, תוך כדי שהיא אוכלת בעצמה. היא ממהרת, כיוון שמנהל המקום כבר מכריז, 'השעה שתים, לסיים'.

האם לא שילמה על הארוחה. המקום אינו מסעדה אלא בית תמחוי. מדוע אתן כאן? אני שואל את האם. "אני חד הורית, ואין לי עבודה", היא עונה בקול מבויש, "אני אוכלת רק ארוחה אחת ביום, כי זה מה שנותנים פה. הילדה אוכלת פה צהריים, ובערב עוד ארוחה, שאני מגרדת מפה ומשם".

תופעה שהולכת ומתרחבת

האם ובתה הן שתיים מרבבות נזקקים ברחבי הארץ הנאלצים לאכול בבתי תמחוי. בתי התמחוי שייכים לעמותות צדקה ומופעלים בידי מתנדבים ועבריינים בעבודות שירות.

מחקר שפרסם לאחרונה המרכז לחקר המגזר השלישי, בעריכת אסתר לוינסון ופרופסור בני גידרון מאוניברסיטת בן-גוריון, קובע ש-415 עמותות מחלקות מזון ל-450 אלף נזקקים. מרבית הנזקקים מקבלים חבילות מזון לביתם, או קונים מזון על חשבון העמותות באמצעות כרטיס מגנטי. כ-100 עמותות מפעילות גם בתי תמחוי, שבהם סועדים אלה שאין להם לא מזון ולא מקום לבשל. 

לוינסון אינה יודעת את מספר בתי התמחוי. מבדיקת ynet עולה שהמספר קרוב ל-150. עמותת "מאיר פנים", מפעילה 25 בתי תמחוי. עמותת "יד עזר לחבר" מפעילה 13, עמותת "לשובע" מפעילה 4. עמותות אחרות מפעילות בית תמחוי אחד או שניים.  

בתי התמחוי פתוחים 7-5 ימים בשבוע. בכל בית תמחוי סועדים בין 20 ל-3,000 נזקקים ביום. "בבדיקה שערכנו מצאנו שכלל עמותות המזון מאכילות בבתי תמחוי 24 אלף נזקקים ביום", אומרת לוינסון, "אבל המספר גבוה יותר, כיוון שיש בתי תמחוי שאינם פועלים במסגרת עמותות".

התופעה הולכת ומתרחבת. עד שנות ה-80 היו בתי תמחוי רק במגזר החרדי. 80% מבתי התמחוי החלו לפעול באמצע שנות ה-90. כיום יש בתי תמחוי אפילו ביישובים מבוססים, כמו תל אביב, רמת גן, הרצליה, ראשון לציון וכפר סבא. "מספר האנשים שאוכלים בבתי התמחוי של עמותת 'מאיר פנים' גדל בשנה החולפת ב-10%, ובשנה שלפניה ב-25%", אומר יו"ר העמותה, דודי זילברשלג.

לרשימה חלקית של בתי התמחוי בישראל לחץ כאן.

קשישים ונכים, עובדים וחיילים

מי אוכל בבתי התמחוי? "יותר מ-40% מהסועדים הם קשישים, רובם עולים מרוסיה, שאין להם שום ביטחון סוציאלי", מעריך זילברשלג."20% הם תשושי נפש, שהמדינה הוציאה בשנים האחרונות מהמוסדות שטיפלו בהם 'לקהילה', ובעצם זרקה לרחוב. עוד 30% סובלים מנכויות שונות. אחד הטיעונים נגד בתי התמחוי, כמו נגד הקצבאות, הוא שאנחנו מנציחים את העוני. אבל לאלה שבאים לאכול אין ברירה".

"לבתי התמחוי מגיעים אנשים מהשוליים, שבורי גוף ונפש, שאינם מנהלים אורך חיים נורמטיבי, וחלקם חסרי בית", אומר יו"ר עמותת "לשובע", עו"ד גל-עד חריש, "משפחות נורמליות מעדיפות לאכול בביתן, ואנחנו נותנים להן לקנות אוכל בעצמן, על חשבוננו, באמצעות כרטיס מגנטי. בבתי התמחוי אוכלים גם אלכוהוליסטים ונרקומניים, וגם, למרבה הבושה, קשישים שחיים מקצבת ביטוח לאומי, שזה בערך כלום".

ואולם, מנהל בית התמחוי של "לשובע" בתל אביב, יוסי גלעם, מספר שהוא מאכיל גם עובדים. "מגיעים לפה צבעים, שיפוצניקים. יש אחד שמגיע יום-יום במדים של חברת שמירה. הוא מקבל בקושי שכר מינימום, וזה מספיק לו לתשלום חשבונות. הוא מתנדב אצלנו במטבח, וכך 'משלם' על הארוחות שהוא אוכל".

יו"ר עמותת "יד עזר לחבר", שמעון סבג, מספר גם הוא: "בתי התמחוי שלנו פתוחים אחר הצהריים, בזמן שגברים חוזרים רעבים מעבודתם. לדוגמה, עובד בעיריית חיפה שמרוויח 3,700 שקל. אשתו נכנסה להריון ופוטרה מעבודתה, ויש להם 4 ילדים. יש לו משכנתא של 1,850 שקלים, חשמל, מים, טלפון - מה נשאר לאוכל? בשבוע שעבר הגיעה אלינו קבוצה של 16 חיילים שגרים בבית החייל. ארוחה שם עולה 18 שקלים, ולא היה להם כסף.

"חלק מהסועדים הם מובטלים בני 60-50, שהיו מתים לחזור לעבוד, ומתנדבים אצלנו במטבח. הם מוכים פעמיים, גם בזה שהם משועממים, וגם בזה שאין להם מה לאכול".

האם אתם מסננים את הסועדים? האם אין חשש, שאנשים שנמצאים קצת מעל קו העוני, ויש להם מה לאכול, יחליטו לאכול על חשבונכם, כדי לחסוך כסף?

סבג: "כשאני נותן למשפחה אוכל הביתה, אני בודק בלשכת הרווחה אם היא זקוקה לכך. בבתי התמחוי אני לא בודק כלום. אכילה בבית התמחוי נותנת תחושה רעה, משפילה, של חוסר אונים, וקשה לי להאמין שמישהו אוכל מבחירה".

גם "לשובע" אינה מסננת את הסועדים. "לכל אחד יש זכות לאכול, ואנחנו לא נטריד ולא נביך אותם", אומר חריש. "כשמחלקים מזון לבתים, יש רמאויות, אבל איך אפשר לרמות בבית תמחוי? לגנוב שאריות ולמכור אותן?"

ואולם, לפי המחקר של לוינסון וגדרון, 84% מהעמותות בודקות את הנזקקים. "כל אחד מוזמנים לבוא לאכול אצלנו", אומר זילברשלג. "אבל מי שאוכל באופן קבוע ממלא שאלון, שבו הוא נשאל מה הביא אותו אלינו. השאלון עוזר לנו לגלות מצוקות נוספות שלהם, ולהפנות אותם לסיוע.

"יש גם דילמות. אנחנו מאכילים בירושלים אח ואחות קשישים, שגרים בבית שמיועד להתפנות עם הקמת הרכבת הקלה. הרשויות הציעו להם להתפנות מביתם ולקבל פיצוי של 3 מיליון דולר, אבל הם מסרבים. ניהלנו ויכוח סוער, האם להאכיל אותם. יש גם בעיה הפוכה: אנשים שמתקשים לבקש אוכל מרוב בושה. יש מקומות שאנחנו גובים מכל סועד שקל או שניים, שלא יתביישו".  

"האבא שותה ודקה, הילד רעב"

מרבית הסועדים בבתי התמחוי הם רווקים וקשישים. העמותות המחלקות מזון אינן מעודדות משפחות לאכול בהם, ומעדיפות לחלק להם מזון הביתה. "אנחנו לא משאירים אף אחד בחוץ", אומר חריש, "אבל לילדים אין מה לחפש בבית תמחוי. ילד צריך בית. אם אין לו בית, אנחנו נדאג שימצאו לו".

עמותת "יד עזר לחבר" הקימה 4 "בתי ילד", בתי תמחוי המיועדים במיוחד לילדים, מגיל 5 ומעלה. "בתי הילד נועדו לתת אווירה של בית", מספר סבג. "יש בהם חדרי לימוד, אינטרנט ופינת חי, יש ילדים שנשארים כל אחר הצהריים, משחקים ומכינים שיעורים. אבל אלה בפירוש גם בתי תמחוי ולא רק מועדוניות, ולצערי, יש מאות ילדים שבאים, אוכלים וחוזרים לרחוב שבו הם מסתובבים כל היום".

מדוע אתם לא מחלקים להם מזון הביתה?

סבג: "בעבר הבאנו מזון אפילו למשפחות של נרקומנים והורים מתעללים. אבל הגענו לבתים וראינו, שהאמא מעשנת מלבורו, האבא שותה ג'וני ווקר, המקרר ריק והילד בתת-תזונה. איך משאירים ילדים אצל הורים כאלה? איפה שירותי הרווחה? איזה מין אזרחים יגדלו כאן?"

"בסוף מישהו יחטוף הרעלה"

בתי התמחוי משתדלים לספק תפריט מגוון, הכולל סלטים, מרקים, תבשילים, בשר ודגים. עיקר המזון מגיע מתרומות. לפי המחקר של לוינסון וגידרון, מגיע 46% מהמזון משאריות של אירועים, 17% מהשאריות של צה"ל, והשאר בעיקר מחברות מזון כמו תנובה, אסם, ושטראוס-עלית.

עמותה המחלקת מזון אמורה להיות בפיקוח של משרד הבריאות, ועמותה המחלקת בשר צריכה להימצא גם בפיקוח הווטרינר העירוני. ואולם, לפי המחקר של לוינסון וגידרון, 75% מהעמותות אינן בפיקוח משרד הבריאות ו-93% אינן בפיקוח הווטרינר. בבתי התמחוי של 20% מהעמותות אפילו אין מקרר.

בנוסף, טוען סבג שקיבל בעבר מתורמים מזון שפג תוקפו. "אני לא אקבל יותר מזון מאותו תורם", הוא אומר, "אבל הוא ימצא למי לתרום את הסחורה הפגומה שלו".

"המזון ב'מאיר פנים' נמצא בפיקוח קפדני", אומר זילברשלג, "אבל שוק תרומות המזון פרוץ, מופקר ומסוכן. המזון נודד ממקום למקום, ולחלק מהארגונים אין רכב מקורר למנוע התקלקלות. המדינה חייבת להתערב ולפקח. בסוף מישהו יחטוף הרעלה, יקרה אסון, חלילה, ותקום ועדת חקירה".

מגלגלים עשרות מיליוני שקלים

איסוף המזון וההובילה הם תעשייה שלמה. אלפי מתנדבים, מבתי התמחוי עצמם, ומעמותות המסייעות להם כמו "לתת", "בנק מזון" ו"שולחן לשולחן", עושים ימים ולילות ומספקים לנזקקים אלפי טונות של מזון.

"אם 'לשובע' הייתה רשת מסעדות, היינו מגלגלים הרבה כסף", אומר חריש.

כמה?

 "אנחנו מחלקים בכל יום 1,100 מנות מזון, שעולות כ-10 שקלים כל אחת, וביחד 11 אלף שקלים. הכל מתרומות. בנוסף, אנחנו מקבלים ומחלקים עשרות בקבוקי שתיה. את האוכל מכינים 40 מתנדבים ועובדי שירות. אם היינו עסק, היינו מעסיקים 20 עובדים, ומשלמים לכל אחד 200 שקל ביום, וביחד 8,000 שקל". לפי חישוביו של חריש, מגלגלת לשובע תרומות מזון בשווי של יותר מ-7 מיליון שקלים בשנה.

סבג מעריך את שוויו הכספי של המזון שמחלקת "יד עזר לחבר" ב-3 מיליון שקלים בחודש. זילברשלג מעריך ש"מאיר פנים" רוכשת מזון ב-12 מיליון שקלים בשנה, בנוסף לתרומות של 25 מיליון שקלים.

אין פלא שהעמותות מתקשות לעמוד בעומס. "אנחנו במלחמה יומיומית", מספר סבג, "יש בסיסים בצה"ל, שמבשלים מדי יום מזון ל-200 חיילים, אבל רק 100 נשארים בבסיס ואוכלים, והם תורמים לנו 100 מנות. אבל לפעמים, הבסיס נכנס לכוננות, החיילים נשארים, והלכה התרומה. מה נגיד לנזקקים? תלכו לקנות פיצה? יש מתנדבים שקונים מזון מכיסם".

המחקר של לוינסון וגידרון קובע כי "העמותות אינן יכולות לספק את כל צרכי הנזקקים". לפי המחקר, הקושי העיקרי בהשגת מזון הוא בדרום הארץ, בשל הריחוק מהתורמים. כתוצאה מכך יש בדרום מחסור בבתי תמחוי. לפי המחקר, מחולקות מדי יום 10,300 מנות מזון בבתי תמחוי במרכז, 2,000 בחיפה, 3,700 בירושלים ורק 400 בדרום. התוצאה: לפי המחקר, אלפים סובלים בדרום מתת-תזונה.

לפי המחקר, למרות העוני הקשר במגזר הערבי, אין עמותות ערביות לחלוקת מזון. "חלק מהנזקקים הערבים אוכלים בבתי התמחוי שלנו", אומר סבג, "חלקם מקבלים מזון הביתה מהתנועה האיסלמית, וחלקם פשוט רעבים".  

"זה בסדר, בית התמחוי דואג להם"

למרות המצב הקשה, מצהיר חריש: "מדיניות ממשלתית נכונה הייתה פותרת את הבעיה".

איך? הממשלה צריכה לממן בתי תמחוי?

"בשום אופן. אם זה יקרה, הבושה תיעלם, יקומו מיליוני בתי תמחוי, הרמאויות יחגגו, והמדינה תפשוט רגל. המדינה צריכה לדאוג למקומות עבודה ולקיצבאות, לא לחלק מזון. אבל המדינה יכולה, וצריכה, לרוקן את בתי התמחוי".

לשלוח את הנזקקים לעבוד?

"אפשר לשלוח את הסבתא החולה לעבודה? אלה פטפוטי סרק. מדובר באנשים שלא יכולים לעבוד. אגב, גם אם תגדיל לקשישים את הקיצבה ב-200 שקלים, הם יאכלו בבתי תמחוי".

ואם תגדיל את הקצבה ב-2,000 שקלים?

"זה כבר משהו אחר לגמרי, אבל מי יגדיל?"

בנסיון לכפות את המדינה לקחת אחריות לחרפה, הגישו הארגונים החברתיים, ביניהם "יד עזר לחבר", עתירה לבג"ץ, שבה ביקשו לחייב את המדינה לחלק קיצבאות שיבטיחו לכל אזרח קיום מינימלי.

"נדהמתי לגלות, שהמדינה טענה בתשובתה לבג"ץ שבתי התמחוי מספקים לאזרחים קיום מינימלי, אז זה בסדר", אומר סבג, "בעבר חשבתי שבתי התמחוי הם עזרה ראשונה, אבל הממשלה הפכה את החרפה לשיטה". 

בהכנת הכתבה השתתפו אלה דותן ומירי חסון