איזה אורי גבריאל נפלא

"איזה מקום נפלא" שכתב וביים איל חלפון, שזכה השבוע בטקס פרסי אופיר בפרס הסרט הטוב ביותר, עוקב אחר מספר רב של דמויות שדרכיהן משתלבות זו בזו, ויחד הן משרטטות דיוקן עכשווי של החברה הישראלית. במסורת המולטי-סיפורים של "תמונות קצרות", "מגנוליה" ולאחרונה "התרסקות" – אגב, טכניקה נרטיבית שאינה שגורה בקולנוע הישראלי – מבקש

הסרט להציב בפני קהלו מראה שמתוכה ניבטת חברה נצלנית, אלימה ומכוערת בחיפוש נואש אחר גאולה. גאולה, אגב, היא הדבר הזה שהסרטים הללו מציעים בסופם לשלל גיבוריהם המיוסרים, ואלו של חלפון אינם יוצאי דופן.

בהבדל אחד. גיבוריו הנגאלים של חלפון, ללא יוצא מן הכלל, הם מאצ'ואים מזדקנים ומעוררי רחמים, וסרטו מבקש להציג אותם כחבורה של אובדי דרך ועצות. לא לחינם דמות משנית אך משמעותית בסרט היא זו של אב מריר וחולה (בגילומו של יוסי גרבר), שהאקדח החבוי במגירתו במערכה הראשונה אכן ישוב וירעים בזו השלישית. החיפוש הנואש אחר אב, כדמות מארגנת ומעניקה משמעות, אופייני לסרטים רבים בעת האחרונה – "השיבה" הרוסי הוא אך דוגמא אחת, לגמרי לא צפויה, בהקשר של סרטו של חלפון – וגסיסתו של זה כאן באה לומר משהו על דעיכתו של המאצ'ו הישראלי, שבהיעדר אב נותר חסר כיוון ותקווה. אחת הסצינות היותר יפות בסרט מבטאת, בדרכה הסמלית, את קלונה של הגבריות הישראלית. זה קורה כאשר הדמות שמגלם אורי גבריאל – עוד נגיע אליו – מכתימה את מפתח מכנסיה. הזונות בבית הבושת שבו הוא שוהה נחלצות לעזרתו, המובך, ואחת מהן מזליפה מים על אזור החלציים המוכתם. מים. חלציים – המאצ'ו הזה, המובס, שכמו הרטיב במכנסיו.

וזוהי, כלומר המאצ'ו הזוכה לגאולה, הלוא בדיוק אותה דמות שהציבו איתן פוקס וגל אוחובסקי במרכז סרטם, "ללכת על המים", שבו התמודד הגבר-גבר הישראלי עם החור הרגשי שנפער בלבו. כאן הוא צץ בדמותו של שוטר שסרח (גבריאל), שמערכת יחסים עדינה נרקמת בינו לבין אישה רוסיה צעירה שהוברחה ארצה כדי לעסוק בזנות (אוולין קפלון); ובזו של מושבניק בעל הפרעת אכילה (אבי אוריה, פיליפ סימור הופמן הישראלי), שאשתו מנהלת רומן עם פקח רשות שמורות הטבע, שאביו הוא הקשיש מר הנפש מהפסקה הקודמת; כמו גם הפקח עצמו (יואב הייט) הרודף עובדים זרים מתאילנד, שצדים ללא רישיון בשדות המושב. סיפור נוסף עוקב אחר המטפל הפיליפיני של אבי הפקח, שאשתו מנסה לשווא להיכנס להריון, והם נופלים קורבן לאלימותו של גנגסטר המנהל את מכון הליווי, שאזכורו פה סוגר מעגל עם הסיפור הראשון.

איזה עולם בנאלי

הנכס העיקרי של "איזה מקום נפלא" – שם אירוני, כמובן, ולא מוצלח במיוחד, שצורח ממש את המסר הלא מאוד מתוחכם של הסרט – הוא אורי גבריאל. דמותו פה מזכירה את זו, הנפלאה, של הגנב שבר הכלי שגילם ניק נולטי ב"גניבה זולה" של ניל ג'ורדן מ-2002 (לפי סרט הפשע של מלוויל, "בוב המהמר"), וגבריאל יוצק לתוכה תמהיל מדויק של חספוס ועדינות. אגב כך, הסצינה שבה קפלון מלמדת אותו לשחות היא אחת המתנות היפות שיכול במאי-תסריטאי להעניק לשחקן שלו. הצפייה בגבריאל בסרט מלווה באותה חדווה השמורה להתבוננות בשחקן ראוי להכרה כשהוא בשיאו.

תשואות רמות מגיעות גם לאבי אוריה, בתפקיד ההוא של אכלן כפייתי – וכשבאים לחשוב על זה, זוהי דמות ממש מתבקשת בסרט רב עלילתי – שמשכיל לשלב בין פגיעות לדחייה. מבחינה זו, שחקניו של חלפון מפגינים מיומנות ראויה של היחלצות מהתסריט הבנאלי למדי, שהסיפורים והדמויות בו חוזרים על עצמם – עד שהכיעור האנושי הופך כאן כמעט לקלישאה – ואחד מהם, מהסיפורים זאת אומרת, זה של המטפל הפיליפיני ואשתו, נדמה אף מיותר. כאילו לא בטח חלפון בכותרת שבחר לסרטו, וחש צורך להוסיף לתבשיל שקדח גם את תבלין ניצול העובדים הזרים.

ובכלל, האם עובדים זרים הם לקולנוע הישראלי היום מה שהיו הפלסטינים בשנות ה-80? הרהור נוסף על המשפט החותם את הפסקה שלמעלה אומר שכנראה כן. די לציין את "אישה זרה" ו"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" המצטיינים, ובקרוב גם "ג'אנם ג'אנם" של חיים בוזגלו, כדי לראות איך דיוקנה הכובש והמדכא של החברה הישראלית עולה עתה מבעד למגעיה עם חוטבי העצים ושואבי המים מארצות אפריקה ואסיה. אך אם יש משהו פגום אידיאולוגית ב"איזה מקום נפלא", הרי זוהי בדיוק אותה תחושה של מירוק שהוא מספק בסופו, שכן – זהירות חשיפה! – השוטר לשעבר פרנקו, הוא גבריאל, נגאל בזכות נכונותו להקריב עצמו למען אותה רוסייה אומללה, שעה שהדמויות המכוערות באמת – אחת מהן, זו של הגנגסטר הנ"ל, מתוארת בבוטות נוראה – באות, כמובן, על עונשן. במילים אחרות, אחרי שהסביר להם באריכות כמה המקום הנפלא הזה נורא, מבקש הסרט להוציא את צופיו מהאולם בתחושה של זיכוך. והלוא בדיוק מהסיבה הזו השתחוותה הביקורת האמריקאית אפיים ארצה אל מול פני "התרסקות".