| |
תל צפית: הגן מאושר, העתיד פחות
מגליית ועד הנשיא קצב, כולם עלו על התל הזה, שסביבו התנהלו קרבות מימי הפלשתים ועד ימי גבעתי, וסביבו יער חרובית הנחמד ויופי של מסלולי טיול. אז למה הוא לא הופך מגן לאומי "מאושר" ל"מוכרז"? כי יש מי שמעדיף להעביר בו כביש מהיר חדש
גילי סופר
לפעמים זה פשוט. דובר רשות הטבע והגנים הלאומיים שואל במירס את מתכננת המחוז האם מה שמונע את הכרזת תל צפית כגן לאומי הוא כביש 39, ותשובתה פשוטה: "כן. בדיוק".
כביש 39, כביש מהיר וחדש אשדודה, אמור לצאת - שלא נדע מצרות - מכביש הטבעת המערבי של ירושלים דרך נחל רפאים, לעבור כמה הרים, לרדת לעמק האלה, לחתוך את הארץ "בין שוכה ובין עזקה", ומשם, כך על פי
| תל צפית. נוף עושה חשק לצרוח (צילום: גילי סופר) |
כמה נחמד, מקום שמוצאים בקלות. נכנסים ליער חרובית (פנייה מכביש 383, אחרי כפר מנחם), נוסעים ישר על הכביש שחוצה אותו, וביציאה מן היער רואים ממול את הגבעה הנישאה. אוקיי, לא גבעה - תל. "גבעה מלאכותית שהיא בד"כ הצטברות הריסות של יישובים קדומים שנבנו זה על גבי זה", על פי האנציקלופדיה
של ynet. כאן שרידי שכבות ישוב מתקופת הברונזה הקדומה (איזה 3000 לפני הספירה) ועד לתקופה ההלניסטית. הריסות הישוב האחרון פה הן של תל א-צאפי. השלט מלמד כי בליל ב' בתמוז תש"ח נכבש תל א-צאפי על ידי גדוד 51 של גבעתי. הכפר, שבתים לא נותרו ממנו, רק עצים לא רבים, שכן על חורבות מבצר צלבני (בלנש גארד) שמצודתו נהרסה בשלהי המאה ה-12 בפקודת צלאח א-דין, 4 שנים לאחר שכבש אותה.
מאושר, לא מוכרז
כמה נחמד, לבוא לאתר של ממש, שאתה יודע שיש מה לטייל אליו, ולא לגבעה 'סתם' שהכביש המתקדם לעברה עומד להעיף השמיימה. אפילו הנשיא היה פה הקיץ. בחיי, נשיא המדינה משה קצב, בא לגבעה (תל, תל) עם זוגתו לרגל סיום עונת החפירות פה. פרופ' אהרון מאיר (כך על פי אתר הנשיא)
מצא כאן "את מערכת המצור הקדומה והגדולה ביותר שנמצאה עד היום בכל המזרח הקדמון, שקשורה למצור ולכיבוש 'גת פלישתים' בידי חזקאל מלך ארם".
כביש 383 המוביל לכניסה לחרובית הוא טיול בפני עצמו. יופי של נסיעה לחובבי הכבישים ההם של פעם, הבלתי מפולסים, שעולים ויורדים עם הגבעות. בכניסה ליער
חרובית 'פארק הלוחם', ובהמשך חניון עם שם שמתאים לי הרבה יותר - 'חניון עובדי קופת חולים'. בחניוני היער מתקני נופש פעיל, גני שעשועים לילדים. אפילו חרובים יש. נחמד.
הכביש ממשיך דרומה לכיוון תחנת הכוח צפית, ואחרי אחד העיקולים נגלה התל במלא הדרו. ישוב לו לבטח בערוץ נחל האלה הרחב. הכביש הופך שביל, שעובר דרך עוד חניון או שניים ומגיע עד לעמק בו ניצב התל המחורץ שבילים שבילים. גן לאומי מאושר, אבל לא מוכרז.
לא חסרים משוגעים
למרגלות התל, בדיוק במקום בו הייתם מצפים לפגוש חצבים בעונה הזו של השנה, חצבים. אני עוצר לצלם, ושם לב שהעורב ממעל, אינו העורב שאני מכיר מהבית, אלא שחור וקטן. בטח עקעק. השביל פונה ימינה (מערבה) ואחרי כמה מאות מטרים ניתן לראות את המצוקים הלבנים של התל. סלע לבן ורך למראה, וסביבו להקה גדולה של המעקעקים הללו שמן הסתם מקננים בו ומשווים לכל המחזה תנועה רבה. בכלל, השמיים כאן בתנועה מתמדת. פה ושם דורס בינוני או גדול, לא מעט צוצלות, יונים, מסוקים. מימין מתקן תחנת הכוח צפית מהמהם המהום שילווה אותי עד לראש התל.
שילוט אין. העצים שנותרו פה מרשימים במיוחד: שיזף גדול ששורשיו העבותים נאחזים באדמה המאובקת, שקמה זקנה, דקלים עגולי צמרת. מעט מאוד עצי פרי, עצי רימון בודדים, שפריים נותר על העץ והתפוצץ (וגם התמלא חיפושיות שמבסוטות מהעניין). גת פלישתים. לכאן הובא ארון הברית שנשבה בידי פלישתים, כאן בוואדי שיחק גולית הילד כשעוד היה קטן, ופה נפלט לחלל האויר הביטוי 'החסר משוגעים אנוכי'.
בחורף הוא ירוק מנוקד אדום אבל עכשיו התל חום מנוקד אבק. בקטעי העלייה התלולים יותר, המשמשים אתגר אתגרי לנהגי הג'יפים, לא מעט 'פודרה' שהרגלים טובעות בה, ושרואים בה מצויין את עקבותיה של כל חיפושית. בים עקבות הצמיגים, יש גם עקבות בעלי חיים ואפילו רגליים אנושיות, יחפות וקטנות שרצו למטה לא מזמן. איזה מזל, אני לא המשוגע היחיד שמטפס את זה ברגל. לא חסרים משוגעים לתל הזה, ועל פי הצמיגים יש גם כאלה שמטפסים את זה באופניים. חשוב להדגיש כי כדאי להיזהר ולהישאר על השבילים, יש פה לא מעט מערות ובורות פתוחים. שועל רץ לקראתי, דופק ברקס, ובורח כמו שפן. ממעל, להקה של השחורים הקטנים מלווה דורס לא קטן בכלל אל מחוץ לשטח האווירי שלהם.
למרחב
הגיאוגרפיה כפתה על המקום את חשיבותו מקדמת דנא. מקום נישא, החולש על כל הסביבה ועל הערוץ המשמש כמעבר טבעי ממישור החוף לשפלת ליהודה. כך על פי ספי בן יוסף המתאר את ההיסטוריה שלו בכתבה
מלפני כשנתיים. העתיד טומן לו כנראה לא רק את חוצה ישראל לא הרחק מערבה, אלא גם דרך רוחב לחלוש עליה. כנראה שזה ככה בתחום התכנון: אם יש אקדח במערכה
| חצבים. מקום בתנועה מתמדת (צילום: גילי סופר) |
כשאני מכלה את הטיפוס הנינוח לפסגה (לא אוורסט, כולה 200 מטר מעל פני הים) נגלה הנוף המרהיב באמת: 360 מעלות של ירוק בעיניים. הרים, וגבעות, ומישור. מרחב. מהמקומות האלה שעושים חשק לפרוש ידיים ולצרוח את מלוא הריאות החוצה. למרות שהמסוקים חולפים כל הזמן בשמיים, זה שמצלם בדיוק לא היה, אז ויתרתי.
אומרים (הנה, פה)
שבחצי הראשון של היום רואים מכאן יפה את הים, את אשדוד, את דרום מישור החוף. עכשיו השמש מאירה מזרחה, ומכה יפה על שפלת יהודה ומערב הרי יהודה שרואים מפה. נדמה כי כמה דקות של שקט עם הנוף יכולות למלא את מצברי הנשמה לכמה וכמה ימים טובים, והנה גם ג'יפ מטיילים מטפס, חולף על פני קבר השייח' בדרכו לכאן. שני קצינים באו לראות את השקיעה מלמעלה. השמש שוקעת וזה הזמן לנשימה אחרונה של הרוח האדמונית, ולהתחיל בטיפוס למטה. מעניין אם סיפרו לקצב על הכביש.
|
