משחקים אלימים: כולם צודקים, כולם טועים

מי שלא היה אתמול בקניון ערים בכפר סבא לא ראה אקשן מימיו. בשיאה של מה שהוגדרה כ"הפגנה נגד משחקים אלימים במחשב", אם צעירה בשם שרון אחזה בפטיש (לחצו כאן לווידאו) וטפחה בעדינות ("אקט חזק ועוצמתי", על פי הגדרתה) על הזכוכית של מסך מחשב מיושן, שבוודאי הציג את פקמן עוד כשנחשב המשחק לכוכב עולה ומצליח.

גברת, את רוצה "אקט חזק ועוצמתי"? תשברי מסך דק 19 אינץ', רצוי של סוני, ככה שיכאב הלב לכל הגיימרים שיחשבו על כל השעות הנהדרות של אלימות אינטראקטיבית שהם יכלו להוציא מהמסך הזה. אל

תשברי גרוטאה מקרטעת שמזמן הייתה צריכה למצוא את עצמה על עגלה של אלטע-זאכן בדרך לחיריה, קלקיליה או אור יהודה.

מחקר רודף מחקר

הנזק שמשחקי וידאו גורמים, טרנד חדש יחסית בארץ, הוא כבר עניין שבשגרה אצל פוליטיקאים מהימין בארצות הברית וחוקרים עם יותר מדי זמן פנוי. פעם בכמה שבועות מופיע מחקר שמסביר שמשחקי וידאו גורמים לאלימות, כשמיד אחרי זה צץ מחקר חדש שמוכיח שרופאים מנתחים שמשחקים במשחקי וידאו מגיעים לתוצאות טובות יותר.

המחקר הזה מופרך כעבור יומיים על ידי פסיכולוג, שלאחר שנים של בדיקות גילה שכל מי שמשחק במחשב הופך לסוציופט רצחני עם בעיית גמגום קלה.

דוקטורנט מאוניברסיטת לטביה מתייחס לכך בביטול ומוכיח בעזרת הטבלה המחזורית שכל מי שמשחק בגיים-בוי יהפוך לטייס מצטיין. וכך זה ממשיך וממשיך, מחקר רודף מחקר, פסיכולוג רודף פסיכולוג ואידיוט רודף אידיוט.

תקציבי המחקר זורמים, לאמהות שתקועות בבית יש משהו לעשות ולפוליטיקאים יש עוד משהו שהם לא מבינים בו שום שהם יכולים לדבר עליו בתוכניות הבוקר.

כולם צודקים

והאמת, כולם צודקים. גם האמהות עם הפטישים וגם הגיימרים שהצליחו לקרוע את עצמם מהמחשב למספיק זמן כדי למצוא את הדרך לכפר-סבא ולהפגין נוכחות במחאת נגד שהייתה אפילו יותר פתטית ומכמירה מזו של האמהות. כולם צודקים, חוץ מהדוקטורנט מלטביה.

משחקי וידאו הם מדיום בדיוק כמו טלוויזיה, וידאו, אינטרנט וספרים. ישנם משחקי וידאו שלא צריכים ליפול לידיים של שום ילד בן 11, ממש כשם שאותו ילד לא אמור לראות את "כלבי אשמורת" או לקרוא את "לוליטה". בידור אינטראקטיבי, כמו כל סוגי הבידור האחרים, מתחלק לסוגים שונים. יש משחקים שמיועד לילדים, יש משחקים שמיועדים לכולם, יש משחקים שמיועדים למבוגרים וכן, יש גם משחקים שמיועדים לחובבי אלימות.

האחריות היא של ההורים

נכון, ילדים תמיד ינסו לשים את ידיהם בדיוק על מה שאסור להם. הם ילכו לחברים וייראו שם את הסרט "המנסרים מטקסס" (ומיד יחזרו להרטיב במיטה), הם יגלשו באינטרנט וייראו דברים שהיו גורמים למלח

 הכי מנוסה במאה ה-18 להסמיק והם ינסו, בכל דרך שתוכלו לחשוב עליה ועוד כמה יצירתיות במיוחד, להשיג משחקים אלימים או פורנוגרפיים או סתם לא חינוכיים.

אבל מי שתפקידו לבדוק שמשחקים מהסוג שמיועד למבוגרים בלבד לא יגיע לידיים של ילד עיקש במיוחד שרוצה לשזוף את עיניו על הפיקסלים השופעים שמופיעים במשחקים כמו LEISURE SUIT LARRY הם ההורים. לא המחוקק, לא משרד החינוך, לא משרד הדתות ולא השומר בכניסה לבית הספר.

למה לא מסמנים משחקים?

אבל יש משהו אחד שהמחוקק כן יכול לעשות. על כל כותר אינטרטקטיבי שנקנה היום באירופה או בארה"ב מופיע בספרות בולטת הגיל המינימלי שאליו מיועד המשחק – בדיוק כמו בסרטי קולנוע או סרטי DVD. בארץ זה לא קיים, בעיקר מכיוון שזה נוגד את האינטרס של חברות ההפצה בארץ שלא רואות שום דבר רע בכך שסבתא עם כוונות טובות קונה לנכד הקטן שלה את GTA, כותר שבו השחקן מחסל שוטרים, מסיע זונות ממקום למקום ועושה שימוש לרעה במסור חשמלי.

כדי לקבוע את מגבלות הגיל לכל משחק ומשחק אפשר להסתמך על הקביעה האירופית, שמספיק מחמירה גם בשביל האמהות עם הפטישים הגדולים ביותר, או לעשות מה שתמיד עושים בארץ - להקים ועדת מדרוג שתכלול איש רוח, פסיכולוג, חבר מרכז ליכוד, מתנחל ואת גילה אלמגור.

זהו פתרון שגם הגיימרים יתמכו בו, כיוון שהאלטרנטיבות גרועות יותר. למשל שאיזה חבר כנסת שההבנה שלו בטכנולוגיה מתמצה בפתיחת דלת המקרר, יזום הצעת חוק גורפת שאוסרת יבוא של משחקי מחשב ווידאו לארץ, מלבד משחקים כמו "בנה סוכה אינטראקטיבית" (מתאים לכל המשפחה) או "מצא את הרבי" (מתחת לשולחן, בסוכה האינטראקטיבית).