השעה 16:30. את מתרווחת בכיסא, יודעת שאוטוטו היום מסתיים. לאחר-הצהריים קבעת בילוי שקט עם הילדים, ניסיון למלא את מכסת זמן האיכות. בפעם האחרונה את בודקת אי-מיילים, עושה עוד שתי פעולות הכרחיות ושואפת נשימה עמוקה: הסתיים חלק א' של היום...
ואז זה מגיע: דפיקה בדלת, אחריה שועטים פנימה שני קולגות בעיצומו של משבר, מודיעים על ישיבה דחופה ברגע זה. אין שחרורים. את מביטה בשעון, הוא מחזיר לך מבט קר ונוקב. כן, גם היום לא תגיעי בזמן.
את מריצה טלפונים אחרונים לפני הישיבה: לבייביסיטר של השכנה, לבייביסיטר של השכנה של השכנה, מוצאת בקושי סידור דחוק. במהלך הישיבה, הדבר
היחיד שעובר לך בראש זה "איזו מין אמא אני, לא בסדר, לא הייתי צריכה להישאר..."
ייסורי המצפון הללו מייסרים את נפשנו. אבל האם באמת ניתן לעשות את הבלתי אפשרי ולשחרר אותם לחופשי? האם ניתן למצוא את האיזון בין הבית לעבודה, בין המטלות, הלחצים והמימוש העצמי שלנו, לבין היקר לנו מכל - הילדים שלנו? הרי הם מוצאים קרקע פורייה לפעילות, משתרשים ומתעצמים כאשר יש פער בין הציפיות שלנו מעצמנו, מהאופן שבו אנו תופסות את תפקידנו כאמהות לבין המציאות שבה אנו חיות.
נוסיף לזה מנה מתובלת של המדיה, הסביבה והמחקרים המוכיחים כי אין כמו אמא ודבר לא מהווה תחליף לזמן שלה עם הילדים, וייסורי המצפון כבר תופסים תאוצה...
אבל, תאמינו או לא - בייסורי המצפון יש גם מן החיוב, נורה אדומה שנדלקת ומסמנת לנו: "עצרו, אתם צריכים לשנות דבר מה בחייכם".
תרגילי שחרור
כדי למנוע מהגולם (ייסורי המצפון) להשתלט על יוצרו, אני ממליצה לכל אחת לקחת דף ועיפרון ולבצע את התרגיל הבא:
1. רשמי על הדף: "אני מרגישה ייסורי מצפון כאשר..."
הנייר סופג הכל, אל תצנזרי את עצמך, המשיכי לכתוב ולכתוב. עצם העלאת הנושאים על הכתב מהווה צעד אדיר לקראת השחרור המיוחל.
2. כעת רשמי: "אני מצפה ש..."
כתבי את כל הציפיות שלך מעצמך ושל הסביבה שלך ממך כאמא עובדת: גם בבית וגם בעבודה.
רונית, אחת המתאמנות שלי, אמא לשניים, אשר קודמה לתפקיד ניהולי בכיר, העלתה את ציפיותיה על הכתב וגילתה שבעיניה "אימהות טובה" פירושה נוכחות פיזית עם הילדים, כל יום אחר-הצהריים, מפגשים עם חברים, הסעות לחוגים ועזרה בשיעורים. "מנהלת טובה", כתבה, היא זו הנמצאת שם עבור כפיפיה, ומקדישה את כל כולה לעבודה.
כאשר בדקנו את ציפיותיה, ראינו כי קיימת סתירה מהותית בין האם רונית למנהלת רונית: הזמינות! משום שהיא לא יכולה להיות זמינה בעת ובעונה אחת בשני מקומות. על פי הציפיות הגבוהות שרונית הציבה לעצמה, היא לעולם לא תוכל למלא במקביל את תפקידיה כאם וכמנהלת ולחוש סיפוק. תמיד יהיה זה האחד על חשבון השני. רונית החלה להבין כי הסטנדרטים הגבוהים והבלתי הגיוניים שהיא מציבה לעצמה הם המקור לאומללותה ולחוסר שביעות רצונה.
3. עברי על שתי הרשימות שבידייך: רשימת ייסורי המצפון ורשימת הציפיות מעצמך. בדקי האם את מוצאת פערים וסתירות בין שתי הרשימות (כפי שעשיתי עם רונית).
4. אם מצאת סתירות, הכיני שתי רשימות חדשות, ריאליות יותר והגיוניות יותר. אני מבטיחה שרשימת הציפיות החדשה תהיה קלה יותר ליישום ותפחית את עוצמת רגשי האשם.
ועכשיו מה?
לשאלת השאלות: "האם אפשר לעשות את הבלתי אפשרי, ולשחרר לחלוטין לחופשי את ייסורי המצפון שלנו?" ובכן, אני מאמינה שכל עוד נוליד ילדים שילמדו לנגן על המיתרים הרגישים ביותר שלנו, גם מיתר רגשי האשמה ירעד. כלומר, התשובה שלילית.
לכן, בואו ניקח כמובן מאליו את העובדה שייסורי המצפון נמצאים שם, שהם חלק בלתי נפרד ממהות האמהות ונחליט שזה לחלוטין בסדר. אלא שעלינו ללמוד לחיות איתם בפרופורציות הנכונות. עלינו להבין שרק כך נחוש יותר איזון, רוגע ובשלות. בשלות למה? לילד הבא או לתפקיד הבא...
- אורלי כץ היא מאמנת לצמיחה אישית ועסקית לנשים ומחברת הספר "כל אחת והדיזי שלה" עם דנה גניהר-רז, "הוצאת אסטרולוג". לאתר O.K Coaching – המרכז לאימון נשים לחצו כאן
