ומתוק האור בעיניים
"בבת אחת הוכפל החודש מספר נכדיי ואני נטעתי שורש עמוק בעולם הסבתאות. ברוך בואך אור מתוק". ברכה בריל מגלה שוב שבליבה מסתתר מעיין נובע של אהבה. ונועה'לה? היא בוחרת שלא להתרגש
החודש התרחבתי. לחיי נוסף נכד חדש, לנועה'לה הקטנה הצטרף אח פצפון - אור הקטן והמתוק. בבת אחת הוכפל מספר נכדיי ואני נטעתי שורש עמוק בעולם הסבתאות.
לא עוד נכדת צעצוע יחידה מדוגמת, שאפשר להתהדר בה כשהשיחה גולשת לענייני צאצאים, אך אפשר גם שלא להזכיר את קיומה כשאני בחדר הכושר מוקפת בגופות המסוקסים נוטפי ההורמונים, שרק המילה סבתא יכולה לגרום להם לבחילת פחמימות קשה, שלא לדבר על מפגש ממשי עם אחת מהן.
אם השלם הוא הרבה יותר מסך מרכיביו, שניים הם הרבה יותר מפעמיים אחד, בעיקר אם בנכדים עסקינן. שניים זה כבר אומר לוגיסטיקה ואסטרטגיה.
נועה'לה בוחרת להתעלם
ביום הלידה, בשעות אחר הצהריים (אור נולד בדיוק בשעה 12:00), אחרי שנועה'לה סיימה להשכיל בפעוטון בו היא מבלה מדי יום 8 שעות, אנחנו שמות פעמינו, נועה'לה ואנוכי, לבקר את אמא והתינוק החדש בבית החולים. בדרך אני מסבירה לקטנה שהתינוק יצא כבר מהבטן של אמא ועכשיו יש לה אח חדש.
לא נרשמת התרגשות מיוחדת, היא בוחרת להתעלם מהמידע הזורם אליה מכיוון הנהגת. נועה'לה הבכורה טרם מבינה שנחתה עליה תחרות רצינית על תשומת הלב. הן רק אתמול כיכבה בבדידות מזהרת אצל שתי סבתות ושלושה סבים, אחד מהם סב "חורג" שהוא בן זוגה של הסבתא הגרושה, וסב אחר נאחז בחברה פעוטה, יוצאת חבר העמים לשעבר, הצעירה בכמה שנים טובות מאביה של נועה'לה.
כן, נועה'לה ואור נולדו לדור שבו הסבתות מתגרשות, מחליפות בני זוג, מבקרות בחדרי כושר, מרימות עפעפיים נפולים, מנתחות קמטים סוררים, מזריקות בוטונקס ומטיילות בעולם עם לפטופ ו-i-pod. חלקן אפילו עדיין מחפשות את עצמן וטרם החליטו מה יעשו כשיהיו גדולות.
נכון יש גם סבים שתמצא אותם על החוף בפוקאט שבתאילנד, או בבר אפל בקובה, אבל הם לא מכינים מרק עוף בין טרק לטרק ולא מקפלים את הבגדים המכובסים של הקטן אחרי שהיולדת הגיעה הביתה מבית-החולים.
רק אנחנו, הבנות הבוגרות, יודעות לשלב בין כל אמנויות הלחימה היומיומיות, וכן, לקפל כביסה, שלא לדבר על גיהוצה, זה לא פחות קשה משיעור באיגרוף תאילנדי, זה רק הרבה פחות מהנה ומספק.
מאין יבוא עוד
בדרך לבית-החולים נועה'לה צריכה כמובן להצטייד בכל האינוונטר הקבוע: במבה, מיץ ולפחות שני מוצצים. טוב שהיא לא מבקשת שהאחד יהיה בצבע של הנעליים והשני בצבע של החגורה. בבית-החולים אנחנו פוגשות את החבילה הזעירה - אור, אחיה החדש של נועה'לה, עטוף כמו עולה רגל למקומות הקדושים, מלופף בחיתול ויפה כמו מלאך.
כשהייתי אמא צעירה לבן אחד חשבתי, איך יכול להיות שאוהב עוד ילד באותה מידה, הרי את כל תהומות האהבה ואת כל מצבורי הרגש אני מכלה על הבן שלי, אז מאיפה יבוא עוד? אבל כשנולד השני לא פחתה האהבה כי מהמעיין הזה של אהבת אם כנראה נובע מבוע אינסופי.
ככה אני מרגישה עכשיו עם שני נכדיי. הרי כשנוע'לה נולדה היא נראתה לי יפה כקרן סהר, יחידה ומיוחדת, כולה זוהר ומתיקות ומיד נקשרה אליה נפשי בנימים רבים של אהבה. והנה חלפו אך שנתיים ובא אלינו אור ומיד כשאני פוגשת את הזערור בבית-החולים, מציף אותי גל של מתיקות ואהבה אליו, ברוך בואך אור מתוק.
- לקריאת הטור הקודם של ברכה בריל לחצו כאן
