חופש העיתונות - או הדולרים?

התחקיר על "ישראייר", שלא שודר בעתו בתוכנית "עובדה", עשוי להתברר כאירוע מכונן בטלוויזיה המסחרית ובאמצעי התקשורת שבבעלות פרטית. כשלעצמו, אושש האירוע באיחור מה חששות מוקדמים מלפני שנים, כשרק החלו להתארגן הקבוצות שהתחרו על הזיכיון לשדר בערוץ 2. החוששים - וכותב שורות אלו ביניהם - הקשו ושאלו: בידי מי נפקיד את שידורי הערוץ - בידי מוכרי משקאות, יצרני יוגורט ובנקאים? במשך כל אותן שנים לא נחסך מאמץ כדי להוכיח שהזכיינים אינם מתערבים בשיקולים מקצועיים ועיתונאים. שדרים בכירים נשבעים שלא "נלחצו", בעל הבית לא התקשר מעולם אליהם ולא העירו להם מה לשדר או מה לא לשדר.

עדות כנה וראויה אינה משקפת דווקא את המציאות; יש דרכים רבות ומתוחכמות להשפיע על שיקולי השדרים מבלי להתערב במישרין, והרייטינג מוכיח זאת. למעשה, מקדש הרייטינג את האינטרס הכלכלי של בעלי הזיכיון כעדיף על פני כל שיקול אחר. התגמול הדיפרנציאלי לשדרים לפי יכולת הרייטינג אף הוא מקדש את בכורת השיקול הכלכלי. מנגנונים אלה ואחרים יוצרים אקלים שידור של מפעל עסקי, אשר מייתר את הצורך בפיקוח מקרוב או בהתערבות שוטפת של בעלי הזיכיון בשיקולי השדרים. האינטרסים החיוניים של בעל הבית מרחפים בחלל האולפן ונספגים לדמם של השדרים. מי שכושל להפנים מה רצוי ומה לא רצוי לבעל הבית, עלול למעוד. מצד שני, הפנמת האינטרסים כמוה כמעין צנזורה עצמית, לפיה כל שדר מנסה להעריך מה ראוי ומה לא רצוי לבעל הזיכיון.

אם במשך מאות בשנים נחשבה התערבות השלטון כאויב העיקרי של חופש העיתונות, הרי שכיום הצנזורה הכלכלית, הישירה והעקיפה, עלולה לאיים על זרימה חופשית של מידע. אולי אין זה מקרה שמשדרי הטלוויזיה השונים מעדיפים לעסוק בנוכלים, במתחזים למיניהם ובדגי רקק, כאלה שאין להם כוח פרסומי הרתעתי - מתחזה לרב שמטריד מינית, נוכל שמחלק תעודות אקדמיה או רופא שמוכר אשליות למטופליו.

גם אין זה מקרה שכבר בראשית העונה החדשה התעוררו בעיות ב"עובדה". בעת חילופים של זכיינים, מ"טלעד" ל"קשת",

השדרים לא הספיקו ללמוד ולהפנים כראוי את האינטרסים המרחפים בחלל האולפנים החדשים. מבחינה זו, היטיב מוזי ורטהיימר להבהיר בגלוי ובכנות, מה שכמובן טרח להצניע לפני המכרז, שאכן האינטרס העיקרי שלו ושל עמיתיו כבעלי זיכיון שידור היה ונשאר עסקי. וכאן המקום לתמוה שוב אם ההחלטה של מועצת הרשות השנייה לשלול מ"טלעד" את הזיכיון ולהעדיף את "קשת" אינה למעשה אישור לתפיסה העסקית של שידורים.

גם אם הפרשה טרם הסתיימה, היא הגדירה מחדש את גבולותיו של חופש העיתונות בטלוויזיה המסחרית: חופש העיתונות אינו אלא חופש העסקים של בעלי הזיכיון.

פרופ' דן כספי, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון

קראו גם:

• סבר פלוצקר: עדיף בעלות צולבת. עובדה
• גבי וימן: פרסומת סמויה - הנגע הממאיר
• אמיר חצרוני: תנו לרייטינג לנצח