כשאתה מתקרב, היא מתרחקת. יש עתיד לזוגיות?
יש כאלה שאוהבים יותר להיות לבד, אחרים אוהבים להיות כל הזמן ביחד. אך משום מה, אומרת בתיה ברק-ורבין, "המתבודדים והנצמדים נוטים להינשא ולפתח דפוס יחסים של רודף ונרדף. ככל שהוא יותר רוצה את קרבתה, היא יותר בורחת, וככל שהיא רוצה לעשות יותר דברים יחד - הוא רוצה לעשות דברים לחוד". האם זוגיות כזו יכולה לשרוד?
כולנו כמהים לקרבה, לאינטימיות, לתחושת השתייכות, למגע אנושי - לביחד, ובאותה עת אנחנו גם זקוקים להתרחקות, להיפרדות, להתכנסות פנימה - ללבד.
הצורך בקרבה והצורך במרחק נמצאים בשני הקטבים על אותו הציר. בתחום הזוגיות, קו הרצף בין קרבה למרחק זרוע מהמורות לא מעטות ורובנו נעים בו במגושמות מסוימת.
רובנו מכירים בצרכים המנוגדים הללו ומצהירים שאנחנו מבינים ומקבלים אותם. אולם בפועל אנחנו מקבלים את הסתירה הפנימית הזו בעיקר בעצמנו, ובמידה פחותה יותר - אצל בן הזוג שלנו.
ככלל, אנחנו מוכנים לקבל צרכים סותרים אצל בן זוגנו אם הם מופיעים בסינכרוניזציה עם הצרכים שלנו. כשאני ברגע נתון מבקשת קרוב ואתה רוצה רחוק - זה מתפרש על ידי כהדיפה, כדחייה, כהעדר אהבה. כשאני רוצה לבד עם עצמי ואתה באותו רגע רוצה קרוב וביחד - זה מתפרש כהטרדה, כפלישה, כאי התחשבות.
הילדים התלותיים ייטו להתבודדות
כילדים, כולנו טעמנו את הטעם המכאיב של צרכים לא מסופקים, וטעם זה נגרר אחרינו גם לזוגיות: יש ילדים שמפתחים התנהגות נצמדת, מין דבקיות כזו, אולי מפני שההורים שלהם נהגו להדוף אותם כשהם באו לבקש ניחומים. מאוחר יותר הם יהפכו לבני זוג שרוצים כל הזמן לעשות דברים ביחד, והיה להם צורך בלתי פוסק בקרבה. הם ממוקמים על קו הרצף סמוך מאוד לקוטב הקרבה, ומתקשים לזוז לכיוון קוטב המרחק.
ילדים אחרים, שגדלו בבית שבו ההורים לא אפשרו להם לפתח עצמאות וניסו להשאיר אותם תלויים בהם, עשויים להפוך לטיפוסים מתבודדים אשר במצב של קרבה יתירה מרגישים איום של היבלעות. ההתמקמות בקוטב המרחק מגינה עליהם ומפיגה את החרדה מפני סימביוזה. והאיום כה רב מפני שבאותה סימביוזה טמונה דווקא משיכה גדולה לגביהם.
יחסים של רודף ונרדף
באופן מפתיע או לא מפתיע, המתבודדים והנצמדים נוטים להינשא זה לזה, ולפתח דפוס יחסים של רודף ונרדף. ככל שהוא יותר רוצה את קרבתה, היא יותר תברח, או ככל שהיא רוצה לעשות יותר דברים ביחד - הוא רוצה לעשות דברים לחוד (הדוגמה לקוחה מתוך ספרו של הארוויל הנדריקס "בסוף מוצאים אהבה").
ייתכן שהנצמדת נדחתה על ידי אחד ההורים שלה או אח בכור וכמבוגרת היא ממשיכה לדבוק בדפוס התנהגות ילדי שאין לו מקום במערכת היחסים הזוגית. באותו אופן, ייתכן שלמתבודד היתה אמא ו/או אחיות שעשו למענו ה-כל: חשבו, הרגישו, החליטו וביצעו עבורו, עד שהוא לא ידע יותר איפה הוא מתחיל ואיפה הן נגמרות.
הכל סובייקטיבי
כדאי לזכור שהפירושים שלנו להתנהגות הזולת הם תמיד סובייקטיביים והמקור שלהם נעוץ אי שם בילדות במשפחה הגרעינית שלנו. אם באנו מבית שבו ההורים החליטו כל החלטה ביחד, בילו תמיד ביחד, חשבו ביחד ועשו כל דבר יחד, רוב הסכוי שנגיע לזוגיות שלנו עם סכימה האומרת: זוגיות טובה זה לעשות דברים יחד.
באותו אופן, מי שגדל במשפחה שבה ההורים בילו זמן לא מבוטל בעיסוקים שלהם ולכל אחד היה העולם שלו, הציפייה שלו מזוגיות טובה היא: הענקת מרחב מחיה הדדי.
כדאי להיפטר מאקסיומות וקביעות שהן לכאורה אובייקטיביות. הכל סובייקטיבי. לעשות דברים ביחד זה לא תמיד אהבה ולעשות דברים לחוד זה לא תמיד ניכור. על פי האסכולה האדלריינית: בני אדם בוחרים בני זוג שירצו לתת להם מה שהם מבקשים לקבל, ויסכימו לקבל מהם מה שהם מבקשים לתת.
חוזה הצרכים שלכם
לכל זוג יש חוזה פסיכולוגי סמוי שהוא ברובו לא מודע, שבו רשומים כל הצרכים של בני הזוג והאופן שבו הם יסופקו. החוזה הזה נרקם בשלבי היכרות מוקדמים ביותר באמצעות כל מיני מסרים גלויים וסמויים ואיתותים שונים שמועברים בין בני הזוג.
בני זוג רבים מדווחים, לאחר שיחזור, שכבר בשלב מאוד מוקדם הם ידעו באופן די ברור דברים בסיסיים לגבי מהות היחסים ביניהם ובעצם יכלו לנבא פחות או יותר את הדפוסים ההתנהגותיים שיאפיינו את הזוגיות שלהם. כך, בני זוג יכולים
לדעת כבר לאחר שתי פגישות האם מדובר באדם שזקוק למרחב מחיה משמעותי או במי שנחוצה לו קרבה הדוקה. בלהט ההתאהבות, כושר ההבחנה אומנם מתקהה משהו אבל לא נכחד לגמרי.
בני זוג רבים משלימים בהכנעה מצערת עם דפוסי התנהגות בלתי רצויים שתוקעים ומעכירים את חיי הזוגיות שלהם בגלל שהם מאמינים שמדובר במצב בלתי פתיר.
יש מצב לשנות דפוסי התנהגות?
בהקשר זה שבה ועולה השאלה הנצחית טורדת המנוחה: האם ניתן בכלל לשנות דפוסי התנהגות וחשיבה שהתפתחו בגיל צעיר? והתשובה: דפוסים יכולים להשתנות אם באמת רוצים לשנות אותם ובתנאי שהאדם מתחייב לגבי השינוי בהתנהגות שלו עצמו ולא מנסה לכפות שינוי על בן הזוג שלו. זו התשובה המועילה היחידה שאני מכירה.
צריך לומר, שרובנו לא נאחזים באופן עיקש באחד הקטבים של קו הרצף קרבה/מרחק אלא מנסים ליהנות מקרבה בלי להיחנק וליהנות ממרחק בלי לחוש בדידות.
ניתן לגשר על פערים בנושא זה בין בני זוג בעזרת מחויבות הדדית ומאמץ משותף, אכפתיות והערכה ומתן מקום שווה לצרכים ולדעות של כל אחד. וגם, לא תאמינו, רצון פשוט ואמיתי לגרום לשני תחושה טובה, עשוי להועיל.
- הכותבת היא מנחת קבוצות ויחידים בנושאי זוגיות ונישואין
לטורים הקודמים בסדרה:
