כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

צעירים נושרי מסגרות החינוך מציגים: מופע סוף

מה הקשר בין מתבגרים פליטי פנימיות, שכונת התקווה, שיר על קומקום, אריאל זילבר, ד"ר לחינוך ועבודה סוציאלית ודודו טסה? תכירו, פרויקט "ללכת על הסף" של מרכז "הלב" לשיקום צעירים, מסע חברתי-מוזיקלי בו משתתפים הנזכרים לעיל. מחר הוא יוצא לדרך במופע בתל אביב. לנוחותכם, מצורף קליפ. בקרוב הדיסק

ynetפורסם: 04.01.06 , 22:16

איך שהגעתי לשכונה / מצאתי את החבר'ה מדברים על אבטלה / שתיתי תה חזק מתוך קומקום משופשף / מכאן נראה לי העולם כל-כך מטורף / הרעש של הקומקום / נותן לי להרגיש כמו אפס, כמו כלום / היה איזה מוחמד שלא הלך להר / אם לא ניקח יוזמה אז לא יצא דבר (מתוך השיר "לקשקש בקומקום")

תכירו, ישראל סלע. היום ד"ר לחינוך ועבודה סוציאלית, במקור מתבגר אלים, פליט פנימיות שלא העלה בדעתו שישלים את בחינות הבגרות. בעשור האחרון הוא מפעיל בשכונת התקווה בתל אביב את "הלב" (המרכז למען בוגרים), מרכז שיקום והכנה לחיים עצמאיים לבני נוער שנפלטו מכל המסגרות החינוכיות. יחד עם חניכי הפרויקט ומוזיקאים דוגמת דודו טסה ואריאל זילבר, הוא יעלה מחר (חמישי) את המופע "ללכת על הסף" אותו הוא מתאר כ"מסע חברתי-מוזיקלי".

הקליפ של "לקשקש בקומקום", שיר הנושא מתוך פרויקט "ללכת על הסוף"

"הכל מתחיל מזה שאני עברתי את הסרט הזה בעצמי", סלע משחזר. "גם אני נזרקתי מפנימייה, גם אני הייתי ילד אלים וחוויתי אלימות קשה. בכוחות עצמי הצלחתי לצאת מהמצב, להשלים את הבגרויות ולהמשיך ללימודים אקדמאים. לכן חזרתי לשכונה, כדי להקים את המרכז שמטפל בצעירים שנמצאים במצב זהה לזה שבו אני הייתי".

סלע, שאת סיפור חייו גולל בספר "כי שרית" (כי שרדת בעברית מדוברת, במקור ציטוט המתייחס לחלום הסולמות של יעקב האב), משרטט מציאות עגומה שהובילה להקמת המרכז. "במבט לאחור, כלום לא השתנה מאז שאני הייתי נער", הוא אומר. "לילדים שלא נמצאים במסגרת, בפנימייה, קיבוץ, בית ספר, כפר נוער או בית ההורים, אין תקציבים. למעשה, אנחנו התוכנית הראשונה שמטפלת בנוער שנזרק מפנימיות ונותר ללא מסגרת.

"אלה צעירים בני 14 עד 24, לרוב משכונות מצוקה באזור גוש דן כמו כפר שלם, תל כביר, יפו, שכונת הארגזים ושכונת התקווה, כמובן", הוא מוסיף. "הם מגיעים ממשפחות חד-הוריות, ממשפחות מפורקות, עם רקע של עוני קשה, זנות, סמים, קליטה שנכשלה. לא חסרים סיפורים. אנחנו קולטים אותם, מנסים להעמיד אותם על הרגליים, לעזור להם למצוא זהות ולהיפטר מהטראומות והצלקות. אני מאמין שהשיקום שלהם חייב להיעשות בתוך הקהילה. הרי אנשים תמיד זקוקים לבית".

"חשוב לנו החיבוק"

יחד עם הצעירים המגיעים למרכז ("עד היום טיפלנו במאות אנשים", מעיד סלע), נבנה מה שמכונה "תוכנית התערבות" שתהפוך אותם לבוגרים עצמאים. "הצלחת השיקום נמדדת בארבעה מדדים: השלמת הלימודים, גיוס ושירות בצה"ל, מציאת תעסוקה והקמת משפחה. לצערי, בין מאות המשתתפים קשה למצוא כאלה שעומדים ביותר ממדד אחד", סלע אומר.

- איך העבודה מתבצעת בפועל?

"כולנו, כל צוות המרכז, היינו בסרט שלהם. מצד אחד אנחנו מייצגים אותם, מכירים את המקום ממנו הם מגיעים, מדברים בשפה שלהם. מצד שני כולנו הצלחנו להמשיך משם הלאה והחלטנו לחזור לשכונה ולשבת בתוכה. הרי מה יעזור להם אם נגיע לרמת אביב ג'? אני מאמין שצריך להיצמד למקור הכאב.

מכאן אנחנו משמיעים קול, ולא תמיד זה מעניין את הרשויות. מוסדות החינוך והרווחה, העירייה והביטוח הלאומי לא תומכים בנו תקציבית. כמו במקרים רבים הדברים מיטשטשים כי המדינה זורקת את האחריות על העמותות".

למרות היעדר המימון, המרכז מארגן ערכת פעילויות, בהן עזרה בהכנה לבגרות, קורס מנהיגות, קורס הכנה לצה"ל, ערבי הווי, טיולים קבוצתיים ועוד. סלע מתגאה בפרויקט "אנשי התקווה", סדרה של 17 סרטים תיעודיים קצרים שהחניכים צילמו בשכונה. אלה נוצרו בשיתוף עם סטודנטים מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ושודרו בערוץ 8.

אבל אנחנו כאן לרגל פרויקט הדגל של המרכז, להלן המופע "ללכת על הסוף" שבחודש פברואר יושק כדיסק בתמיכת טאואר רקורדס. "הפרויקט הוא של כולנו", סלע מתגאה. "של הצעירים שמבצעים שירים שהם כתבו בעצמם, של אריאל זילבר, של דודו טסה שגדל בשכונה והפך למוזיקאי, של יאיר דלאל, של יצחק קלפטר - וגם שלי. כתבתי והלחנתי את שיר הנושא "לקשקש בקומקום", ויחד עם קלפטר כתבתי שיר אחר, שהתחיל לרוץ ברדיו, על נערה מהפרויקט שעברה התעללות מינית".

- אז עוד לא אבדה תקוונו?

"במדינה שנדבקה כולה ב'מחלה' הזו של כוכב נולד, המוזיקה היא פן מאוד חשוב. אבל בניגוד לכוכבות של ערוץ 2, העשייה שלנו מאוד קהילתית, והשירים כוללים מסרים חברתיים אותנטיים על בדידות, ניצול מיני, ירידה מהארץ ומצוקות בשכונות שיקום. אני מבטיח שגם מי שלא יהיה לו כסף לרכוש כרטיס יוכל להיכנס בחינם. ההכנסות פחות חשובות לנו. חשוב לנו החיבוק".