אלוהים לא מרחם על ילדי הגן בטנזניה
- בני האדם עושים את זה במקומו. אנשי ארגון "מונגזה" (קרן אור בסוואהילית), למשל. איתי פרי זנח קריירת היי טק מתגמלת, ובקיץ האחרון תיעד במצלמתו את פעילותם לשיקום ילדים נכים. "זו היתה חוויה מאוד דחוסה ואינטנסיבית", הוא מתאר. "המצלמה שימשה כחיץ ביני למציאות, שהרבה פעמים היתה קשה לעיכול". את התמונות הוא מציג מהיום בתערוכת היחיד "ישאירם לבדם"
תכירו, איתי פרי, 32. לשעבר פועל מתוגמל היטב בחרושת הטכנולוגיה המקומית, לשהווה מתנדב בארגון המשקם ילדים נכים בטנזניה. "עבדתי כמפתח תוכנה בחברת אמדוקס, אבל באיזשהו שלב הרגשתי את מה שהרבה אנשים חווים. הבנתי שזה לא המקום שלי", הוא משחזר.
פרי, בהכשרתו מהנדס איכות סביבה שעבד בעבר משרד לאיכות הסביבה, התמסר לבהלת ההיי טק והיגר לערבות המשרדים של הרצליה פיתוח. "אבל הרגשתי נבול, ואני לא יכול לזייף לעצמי לאורך זמן", הוא מעיד. "יש צמחים שצריכים הרבה שמש - ואני זקוק לפוטוסינתזה".
"היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו עם האהבה שלי לצילום, וידעתי שאני רוצה להתנדב", הוא מתאר. "למה באפריקה?", הוא שואל-משיב. "היא היתה תעלומה לא פתורה בשבילי, נמשכתי אליה מאוד. אני בוגר המסלול הרגיל
של המזרח ודרום אמריקה, ואת אפריקה היכרתי במסגרת העבודה כשנסעתי כמה פעמים לדרום אפריקה. הבנתי שאני רוצה לחזור לשם".
מצויד בתובנה הזו פרי חיפש מסגרת התנדבות באיטנרט. "גיליתי שיש תעשייה שלמה של ארגוני התנדבות שמציעים מעין 'חבילות נופש' למתנדב המתלהב. זו מערכת משומנת ונוחה שמתאימה לאנשים שאין להם זמן לחפש, קצת כמו טיול מאורגן. ככל שהמסגרת יותר סקסית אתה משלם עליה יותר כסף. רוצה להאכיל יתומי איידס ברואנדה? שלם 700 דולר לחודש. רוצה ללטף גורילות בקונגו? שלם 2,000 דולר לחודש.
"חברה טובה סיפרה לי על עורכת דין שעובדת בטנזניה מטעם האום. התקשרתי אליה, סיפרתי לה שאני מחפש פרויקט להתנדב בו. תוך יומיים היא חזרה אליי עם הטלפון של פאולה גרמלי, שהקימה את ארגון "מונגזה". כששמעתי על הפעילות שלהם, על כל הרבדים שלה, הבנתי שזה המקום בשבילי. התקשרתי לפאולה, אמרתי לה שאני רוצה לתעד את העבודה, והיא אמרה לי 'יאללה, תגיע'".
וה'יאללה' של פאולה הפך לחודשיים הקדחתניים שפרי עשה בקיץ האחרון בטנזניה, כשהוא ומצלמתו מלווים אותה בשגרת עבודתה.
"אפריקה היתה תעלומה לא פתורה". דגימה מהתערוכה (צילום: איתי פרי)
נא לפתח מילונים: פוספוריט, פלואור, סוואהילית ופלואורוזה
תכירו, פאולה גרמלי. אמריקנית המתמחה בריפוי בעיסוק שהגיעה לטנזניה לפני 11 שנה כדי לבקר את אחיה האדריכל שחי שם, ונשארה. גרמלי הקימה את ארגון "מונגזה" (קרן אור בסוואהילית, שפת המקום) המסייע לילדים, בעיקר כאלה הסובלים מנכויות גפיים. פעמיים בשנה היא מארגנת משלחת רופאים-מתנדבים אמריקנים שמגיעים למקום כדי לבצע סדרת ניתוחים פלסטיים ואורתופדיים בילדים. במשך השנה היא סורקת את הכפרים ומאתרת מועמדים לניתוח.
"הקרקע באזור, שיושב על החלק הדרומי של השבר הסורי-אפריקאי, מכילה סלעי פוספוריט", פרי מרחיב. "בסלעים האלה יש פוספור, מינרל שמשתמשים בו לדישון, אבל גם הרבה פלואור שמגיע למי התהום אותם שותים התושבים. ברמות מסוימות הפלואור טוב ומגן על השיניים, לכן מוסיפים אותו למי השתייה. אבל בגלל ריכוזים הגבוהים שקיימים שם נוצרת מחלת הפלואורוזיס, שפוגעת בתהליך ההתגרמות ובניית העצמות".
- עברית, בבקשה?
"אין באזור תשתיות מים וחשמל. כשיורד גשם יש מים - כשלא התושבים חופרים בורות כדי להגיע למי התהום ושותים את המים עתירי הפלואור. אין להם אלטרנטיבות חוץ מהמים האלה. אם מוסיפים לזה תזונה לקויה, כלומר היעדר מוצרי חלב מהם אפשר לקבל סידן, נוצר מצב שמעודד את המחלה. התוצאה היא מאות ילדים שסובלים עם נכויות גפיים מאוד קשות. וחוץ מזה, על הדרך, ילדים יתומים, נשאי HIV, מלריה ועוד".
"רבים מהילדים איתם עבדתי זחלו על האדמה ללא יכולת לעמוד על רגליהם", מצטרפת גרמלי, שנחתה בארץ בשבוע כדי להשתתף בפתיחת התערוכה. "בעזרת ההתערבות האורטופדית ותהליך שיקומי ארוך, זכיתי לראות רבים מהם הולכים
בכוחות עצמם. עד היום ניתחנו כ-200 ילדים, ולילדים הגדולים היותר שעברו את הניתוח, בני 12 ומעלה, אנחנו עוזרים להגיע לבתי ספר מקצועיים.
"עם הזמן הפעילות שלנו הסתעפה. אנחנו מביאים ילדים מהכפרים לטיפול בעיר באפילפסיה, ב-HIV ובבעיות רפואיות כלליות. בבתי הספר היסודיים אנחנו מעבירים תוכנית חינוך שמלמדת את הילדים איך הפלואוריד משפיע עליהם, ותוכנית גדולה יותר שעוסקת בהיגיינה: חינוך לשטיפת ידיים, הרתחת מים, למה חשוב לזרוק את האשפה כדי שלא יופיעו חולדות".
"פאולה, שמאוד נקשרה לקהילה, התחילה גם עם פרויקט למיפוי וניקוי מקורות המים", מוסיף פרי. "יחד עם מתנדבים היא בנתה בבתי הספר מיכלים לאגירת מי גשמים".
"לא פשוט לבוא כאדם לבן ומסנוור לקהילה אפריקנית"
לפני שנמשיך, להלן בקשה: את התיאור הבא של פרי, שנכתב לקראת התערוכה, יש לצרוך נטולי יוהרה מערבית. הוא לא ארז אותה בתרמיל שלקח איתו לאפריקה, ומן הסתם גם לכם אין בה צורך. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לכפר מינג'ינגו שבו עבדנו. לא רציתי לצאת מהרכב", פרי כותב. "תחושות של כעס עצמי וחרטה הציפו אותי, ונתקפתי געגוע חזק הביתה.
"מינג'ינגו הוא מסוג המקומות שדבר מלבד עליבות ומסכנות אינו מייחד אותם. זהו מקום שכתייר אתה רק חולף על פניו בדרך ממקום למקום והמציאות המתגלה לך מוקרנת על חלון הרכב, כאילו היה מסך טלוויזיה. רק שאני לא יכולתי לכבות את הסרט המוקרן, אפילו לא להחליף ערוץ. אפריקה היכתה בי במלוא עוצמתה".
"כשהסתובבתי בכפרים נחשפתי לעולם ומלואו", הוא נזכר. "השתתפתי בהלוויות ובניחומי אבלים אצל משפחות שאיבדו את יקיריהן מאיידס, הצטרפתי לטקסים של בני השבטים, ישנתי בבתיהם. יצא לי לפגוש רופאי אליל שעוסקים בכישוף ומגיה שחורה, ולבקר בטקס התבגרות של המסאי שבו הנערים שתו שיקוי מעשבים שהכניס אותם לטראנס. אין שם חשמל ומים, אתה מתקלח בלילה עם דלי מים שחומם על גחלים, קורא לאור נרות.
"האזור מורכב מפסיפס של שבטים כמו שבט המסאי המפורסם, שבט בארבאי ושבט ארושה, שיחסית לטנזניה שומרים על אורח חיים מסורתי", הוא מוסיף.
"הכפר בו עבדנו יושב על ציר דרך ונותן שירותים לנוסעים. רוב התושבים מפוזרים על-פני שטחים ענקיים, שאין בהם כמעט שבילי גישה, באמצע הכלום. הם חיים בקבוצות בבקתות משפחתיות שבנויות מקש, בוץ וצואת בקר".
- איך הם קיבלו אתכם?
"לא כל-כך פשוט לבוא כאדם לבן ומסנוור לקהילה אפריקנית ולהגיד לאנשים שתיקח את הילדים הנכים, תנתח אותם ותחזיר אותם מתוקנים. קשה מאוד לשכנע את ההורים להיפתח לעולם הרפואה הקונבנציונלית. האמונה באפריקה היא שכל דבר קורה מסיבה מסוימת וכל החברה הזו מתנהלת סביבה: הילדים נכים בגלל קללה של שכן שקינא בגודל עדר הבקר, בגלל כישוף שאישה ביקשה מרופא אליל להטיל, בגלל שאבי אבותיהם לא מרוצה והעניש אותם.
"לפאולה ולאנשים שעובדים איתה לא קל לאתר את הילדים. בדרך-כלל ההורים שלהם מחביאים אותם והם מעבירים את כל חייהם בבקתה חשוכה שאין בה אפילו חלון. אבל הילדים החיים-מתים האלה, שבעבר היו פשוט הורגים אותם מטעמי פרקטיות, שעד לפני כמה שנים ישבו באפלה וחיכו ליום מותם, הולכים היום לבית ספר. הם לומדים מקצוע כדי לחיות חיים עצמאיים ואולי גם יתחתנו ויקימו משפחה".
- ספק אם סדר היום של חברת היי טק מספק התנסויות כאלה.
"לא היה לי מושג איך כל יום יתחיל וייגמר. זו היתה חוויה מאוד דחוסה ואינטנסיבית, מה שלא ממש איפשר לי לעבד ולהבין את כל מה שראיתי בזמן אמת. אולי גם המצלמה שימשה כפילטר, כחיץ מגן ביני לבין המציאות, שהרבה פעמים היתה קשה לעיכול".
"הרגשתי שאני רוצה להביא תועלת"
את מה שפרי ראה גם אתם תוכלו לראות מהיום (רביעי) בערב, אז תושק בגלריית המדרשה לצילום גיאורפי התערוכה "ישאירם לבדם" שאצר מיקי קרצמן. "במידה מסוימת העלאת התערוכה איפשרה לי להחיות מחדש את החוויה", הוא מסביר. "אבל חוץ מלהרים עוד תערוכת צילום, כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני רוצה להביא תועלת. הייתי זקוק לעמותה ישראלית שתיתן לפעילות שלה חסות אדמיניסטרטיבית, וככה הגעתי ל"ברית עולם". בעמותה התחברו לסיפור של פאולה ורצו ליצור איתה שיתוף פעולה גם בשטח, לאורך זמן".
רגע לפני סיום תכירו שוב, הפעם את "ברית עולם", ארגון התנדבות הומניטרי ישראלי-יהודי העוסק בסיוע לילדים, בני נוער ומשפחותיהם החיים במדינות מתפתחות. העבודה של פרי וגרמלי עם הארגון הניבה את ערב פתיחת התערוכה, הפתוח לקהל הרחב, שבמהלכו יגוייסו מתנדבים לפעילות. רגע, יש עוד. בסוף החודש ייערך ערב גאלה מגונדר, עטור שגרירים ונדבנים, לגיוס תרומות.
ופרי? מתרוצץ בין הגלריה למשרדי העמותה, מארח את גרמלי שנחתה בישראל לשבוע, מחזיק אצבעות שכמה שיותר אנשים יגיעו לתערוכה - הוא מקפיד להתרגש. "אני מקווה שבאמצעות התמונות, המילים והקולות אצליח לשתף את הצופים ולו במעט בעולמם של הילדים", הוא מסכם. "הם אמנם לא חיים כאן, אך בהחלט חיים עכשיו".
- פתיחת תערוכת "ישאירם לבדם", רביעי 11.1, 20:00, המדרשה לצילום גיאוגרפי
, תל אביב. פרטים ומידע על התנדבות info@britolam.com
- ערב גאלה "ישאירם לבדם", שלישי 24.1, 20:00, גלרייה הוראס ריכטר, יפו. מחיר כרטיס 75 שקל. לפרטים נוספים 050-2000326
- לאתר עמותת "מונגזה" לחצו כאן
