אנטישמיות עכשיו
לפני שנתיים סירבה עירית לינור לאשר תמיכה כספית לסרטו של האני אבו אסעד. רגע לפני שהוא זוכה, אולי, באוסקר, היא מסבירה למה: "'גן עדן עכשיו' מצליח להיות סרט תעמולה אנטישמי ונאצי"

המונח "סרט תעמולה" מעלה בדרך כלל בתודעה אמנות מתלהמת, פרימיטיבית, עטיפה זולה למסר פלקטי. "סרט אנטישמי" יתקשר עם סדרות רמדאן תוצרת סוריה בהן חבורת יהודונים מכוערת שוחטת מוסלמים תמימים או זוממת להשתלט על העולם. "סרט נאצי" הוא עדרי חיילי אס.אס באיצטדיון, והיטלר משקיף עליהם מלמעלה. "גן עדן עכשיו" מצליח להיות סרט תעמולה אנטישמי ונאצי, בלי להיזדקק לכל האמצעים המוכרים הללו.

 

"גן עדן עכשיו" הוא סרט שמומן והופק על ידי גרמניה, הולנד וצרפת. בניגוד לדעת תא העיתונאים הזרים של הוליווד שהעניק לו את גלובוס הזהב - זה לא סרט פלסטיני. האני אבו אסעד, הבמאי ושותף לכתיבת התסריט, הוא ערבי ישראלי המתגורר בהולנד. שותפו לכתיבה, בירו באייר, נוצרי הולנדי. יש גם מפיק ישראלי, בחור נחמד ואינטליגנטי בשם אמיר הראל, שלדעתי לא הבין בדיוק מה הוא מפיק. לפני כשנתיים ביקשו היוצרים מקרן הקולנוע הישראלית מימון ציבורי להפקת הסרט ונדחו הודות לכמה לקטורים, ואני ביניהם, שעמדו על אופיו המוסרי. כך הפסידה ישראל את ההזדמנות להיות שותפה לסרט נאצי מרגש ואיכותי. שהרי תעמולה יעילה אינה דוחה – היא מפתה, היא מקסימה. כמו הסרט הזה, שעשוי ביד אמן, כתוב היטב, קולח, עדין – יפה לעין ונוגע ללב.

 

אינני משתמשת במונח "נאצי" בקלות ראש או מתוך זעם. טענה כזו צריך לבסס, בעיקר כשמדובר בסרט שעונה על כל הקריטריונים של קולנוע איכותי, ואפילו אין בו כמעט יהודים. היה אפשר אולי להסתפק בכינוי "אנטי-ישראלי" או "אנטישמי", אלא שדווקא בגלל שאין שם "יהודים" ואין שם "ישראל", בגלל שישראל היהודית מכונה בסרט "הם", או "כיבוש", או "הרג" או "אי צדק", היא הופכת להפשטה דמונית של רוע ערטילאי תמידי, שאין לו רקע היסטורי ואין לו דמות אנושית. אין אפילו סכסוך. ה"יהודים" היחידים שרואים בו הם סטטיסטים שמייצגים מתנחלים וחיילים. רק יהודי ישראלי אחד זוכה לשם, למעשה כינוי: "אבו שבאב".

 

אבו שבאב לוקח את המחבלים לתל אביב ומקבל תשלום רק לאחר שהפיגוע ("פעולה" בלשון הסרט) התבצע. כשהוא לוקח את המתאבדים לחניון הדולפינריום יושבת לצידו בלונדינית גויה, והמילה היחידה בעברית בסרט נשמעת מפיו, כאשר הוא מאחל לרוצחים "בהצלחה". בכמה שניות מסך הגדירו באייר ואבו אסעד את הישראלי, כלומר היהודי מהקריקטורות: שמנמן, לא יפה, לא צעיר, מזוקן, חובב צעירות בנות הגזע הארי ומוכן לכול תמורת בצע כסף.

 

מדוע להשתמש דווקא בדמות של יהודי ישראלי לתפקיד הזה, כאשר מתוך מאה פיגועי טרור מספר משתפי הפעולה היהודיים אינו עולה על שלושה, ורוב הישראלים סייעני הטרור הם דווקא ערבים? איזה שיקול גרם ליוצרים לוותר על הקשר למציאות? אמנותי או אידאולוגי? וכיוון שכל משתתפי הסרט חוזרים ומדגישים שכשלו כל הניסיונות הפלסטינים לפתור בדרכי שלום את בעיית הכיבוש והטיהור האתני, ואין ברירה אלא לבצע "פעולות", מציע הסאב-טקסט של הסרט פתרון לבעיה: רצח המוני. וכאן "גן עדן עכשיו" הוא נאצי: כשהוא טווה חוט דק של הבנה לאלה שכבר נקטו אמצעים נואשים לפתור את בעיית הרוע התמידי וחסר הפשר של היהודים.

 

אפס קורבנות

 

ומי המחבלים המתאבדים של הסרט? שה לעולה, קורבנות תמימים של כיבוש חסר סיבה ותכלית. עזבו פוליטיקה – בסוף הסרט הייתי עצובה יותר על קייס נאשף ההורס בתפקיד המתאבד הרגיש מאשר על חבורת סטטיסטים בתפקיד ישראלים באוטובוס תל אביבי, רובם חיילים, כמקובל באוטובוסים תל אביביים, שאפילו לא ראו אותם מתים.

 

פיגוע ההתאבדות שאליו הולכים שני הגיבורים התמימים והיפים הוא מעשה שבראשיתו אין רוע ובאחריתו אין קורבנות. אולי אין אפילו פיגוע, רק קלוז-אפ על עיניו הרכות של נאשף, ומסך לבן. אפילו לא בום. אולי בסוף הוא אפילו שינה את דעתו. שני הרוצחים נחמדים, הבגדים - טרנטינו-סטייל - מונחים עליהם יפה – אז אתה אוהב אותם. איך לא?

 

אהבנו את ג'קסון וטרבולטה ב"ספרות זולה" וגם הם היו רוצחים שלבשו אותן חליפות בדיוק. טרנטינו כבר הכשיר את הקרקע עבור מי שרוצה גם לאהוב רוצחים ברברים, וגם להרגיש טוב עם זה. אז למרות שאף שאהיד אמיתי לא הגיע אלינו בחליפות כאלה, האני אבו-אסעד בחר דווקא בהן, כי הוא יודע שאנחנו מכירים ואוהבים את הסרטים שמהם נלקחו הדימויים הללו, מה שיקרין על רגשותינו כלפי הרוצחים החדשים שהוא מציג בפנינו. נו באמת, זאת תעמולה? ישאלו המבינים בקולנוע – מה פתאום? זה הומאז'! מקסימום יתווכחו האם הבגדים נלקחו מספרות זולה או מהאחים בלוז.

 

עוד שיקול אמנותי גרידא הוא ליהוקם של קייס נאשף ועלי סולימאן השווים לתפקיד הרוצחים. אחרי הכול, בקולנוע מסחרי אתה לא יכול ללהק לתפקידים ראשיים שני מחוצ'קנים כתומי זקן. רק מה, בקולנוע אתה נוטה לאהוב א. את הגיבור ב. את מי שהכי יפה בפריים. זה עובד גם כאן למרות שאני באמת צריכה לאמץ את מוחי כדי להיזכר בשאהיד שהיה יכול להיות מועמד לחוזה דוגמנות ב"קסטרו". אבל כשבחור כמו קייס נאשף יושב מול מצלמה – נו, ברור שמי שגורם לו סבל צריך להיענש. ומשיקולים אמנותיים גרידא הוא נושא את הנאום האידיאולוגי שלו, איזה קשקוש חמאסניקי שקרני ומתחסד, לא בצעקות של ברברים אלא בגמגום, בצניעות, בעצב. שנדע – לא מדובר בהיטלר באיצטדיון, אלא בפרח בר ענוג, טרף לרוחות האביב – ולכיבוש, כמובן, שהוא מקווה הטהרה לכל שרץ מוסרי מהכיוון הפלסטיני.

 

הבחורה שמתנגדת לפיגועי התאבדות (וגם נמשכת בטירוף לקייס) מתנגדת בלהט לא כי זה לא בסדר לפוצץ אזרחים, אלא "כי הם רק נותנים להם (כלומר למקור הרוע ישראל) אליבי להמשיך בהרג", משמע: זה לא פרקטי. והיא ההומניסטית בסרט. גם היא חמודה. משיקולים אמנותיים, נהג מונית בסרט מסביר לנאשף שהמתנחלים הרעילו את בארות שכם כדי לפגוע באיכות הזרע הפלסטיני. נאשף לא מרים גבה. גם צופים בחו"ל לא ירימו. הם כבר הפנימו מזמן את הקשר בין יהודים לבין הרעלת בארות.

 

המתאבד הזה הוא אני

 

התעמולה המוצלחת של "גן עדן עכשיו" עובדת גם מהצד של "כולנו בני אדם, כולל רוצחי המונים". כבר הרבה זמן יש המנסים למכור לנו שהמתאבדים הם כמונו, רק שהמצב (כלומר, אנחנו) גרם להם להפוך לרוצחי המונים, ולמעשה, לכל אחד יש פוטנציאל לפוצץ ילדים ותינוקות במסעדת "מקסים", כי זה משהו שיכול לקרות לכולנו, כמו קשקשים. ובכן, "גן עדן עכשיו" מצליח במקום שבו גדעון לוי נכשל. כי גדעון לוי מספר סיפורי זוועה עם פטיש חמש קילו, והאני אבו-אסעד, שהוא הרבה יותר מתוחכם ממנו, מעדיף ללטף לנו את העין, ולא להראות אפילו טיפת דם אחת. הוא מצלם את שכם כך שדירות עם קירות בלוקים חשופים נראות רומנטיות כמו וילה בטוסקנה. הכול יפה כל כך, שברור שהטרוריסטים הם בדיוק כמונו, רק עם בית קצת יותר בטוב טעם. ואם אנשים כאלה יכולים להיות רוצחי המונים – אז ברור שגם אני.

 

משיקולים אמנותיים, אבו אסעד לא מתעכב על מאפיינים פחות פוטוגניים שיכולים להוביל לרצח המוני – מנטליות מעוותת של כבוד, חינוך לאנטישמיות, רדיקליות איסלאמית, זילות חיי אדם. הוא מוכר לנו רק את האנושיות שסממניה החיצוניים מתקבלים על דעתנו: גיבורים צעירים, משפחות נחמדות, – כמו אצלנו – לא פאנאטים דתיים, אלא חילוניים קצת מסורתיים, לובשי טריקו בדיוק כמונו.

 

אבל זה לא מדויק לגמרי, כי שני הרוצחים של "גן עדן עכשיו" הם לא ממש כמונו, וגם לא כמו שאר הצופים המערביים בסרט. הם הרבה יותר מזה. הם בן האלוהים בכבודו ובעצמו. כן, כן, התסריטאים חשבו בעיקר על הצופים הנוצרים של הסרט, והכינו משהו במיוחד בשבילם.

 

לפני יציאתם לפוצץ אותי ואתכם, יושבים שני הקילרים המאגניבים לאכול פעם אחרונה, עם עוד 11 גברים, באותו סידור ובאותו מספר משתתפים כמו בתמונות הסעודה האחרונה המפורסמת ביותר, זו של לאונרדו. כדי למנוע מאחרון הגויים כל סיכוי לפרש את הסצינה שלא כהלכה, או להשכיח את ההקשר הוויזואלי שלה, אין בה קאטים. אין נוצרי בעולם שלא מכיר את התמונה הזו, או שלא יודע מי מסב לשולחן. אין נוצרי בעולם שלא תתעורר בו האסוציאציה הדתית של ישו בטרם נצלב. האני אבו-אסעד מציג בסרטו גלגול מודרני של ישו יושב ליד השולחן, קורבן תמים שימות - בגלל מי? שאלה מעניינת. מי שיענה "היהודים", יקבל חולצה ותקליט, אבו אסעד יקבל אוסקר, ואנחנו נקבל את השאהיד הבא. נקווה שיהיה מדליק כמו נאשף.

 

  • ולכל השואלים - הנה המאמר באנגלית

 

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה אנטישמיות עכשיו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דעה
    לינור. דחתה
    האני אבו אסעד. גלובוס הוא כבר קיבל
    צילום: רויטרס
    7 לילות
    ynet ספיישל