סיפור השבוע: "ארץ הילדים המחכים"
גם השבוע אנחנו מציגים אחד ממאות הסיפורים ששלחתם לפרויקט של ערוץ "הורים", החודש בנושא: "חיי משפחה". אתם תקבעו איזה מהסיפורים יתאים להיות ה'סיפור לפני השינה' הפרטי שלכם. אהבתם? דרגו את הסיפור באמצעות השאלון מימין. הסיפורים האהובים ביותר יתפרסמו בפרויקט "ספר הסיפורים הגדול של גולשי ynet"
ארץ הילדים המחכים
רחוק בדמיון
או אי שם בשחקים
ישנה ארץ
ובה ילדים מחכים.
מחכים לתורם להפוך למציאות
ולפועל לצאת מן הכוח
כי יודעים הם שעד כי זמנם לא יבוא
הוריהם לא יידעו שום מנוח.
ילדים נחלמים, נחשקים, אהובים
אמא-אבא רוצים כבר לדעת
למי הם דומים,
מה זווית חיוכם
ומתי כבר יזכו בם לגעת.
והם, הקטנים, מצפים שם לאות
רוצים גם בכל מאודם
לא להיות עוד תקווה, לא להיות פוטנציאל –
לקבל ממשות של אדם.
תינוק שיכול להיות מחובק
עטוף אהבה וחמלה
תינוק ריחני שכולו מחמדים
והיה בחזקת משאלה.
אורי החמוד, הן הגעת משם
ואולי כשתגדל תספר
איך ידעת שאבא ואמא שלך
רק חלמו שתבוא – ומהר.
ובאת אחרי הריון לא פשוט
שהושג בהרבה מאמץ
כל מיחוש של אמך, כל צרבת קטנה
הן גרמו לכולנו שבץ.
עיניים כחולות כמו שני אגמים
פרצוף כה מתוק וקטן
אמנם מסיבת ברית נחגגת היום
אך אתה במתכונת חתן...
מן הארץ ההיא שנותנת תקווה
כי מצוי בה לכל הורה ילד
הגעת לפה כיציר אהבה
שממיס גם פלדה של אל–חלד.
לא היה ממש קל, לא, אוריקי קטן
אבל יש "הפי אנד" כמו בסרט:
חיכינו לך – ונולדת כאן,
עברת לארץ אחרת.
אני ענת, בת 33, גרה בשרון ועובדת כיועצת תעסוקתית ב"פרויקט ויסקונסין הישראלי", נשואה לרפי, "אמא גאה ליפתח ואייר – אהבה שאיננה תלויה בדבר" – הוא המשפט שמייצג אותי בצורה המדויקת ביותר, שכן שני המגה-פושטקים (יפתח, בן 4; אייר, בן קרוב לשנתיים) הם המוזה שלי ל"שירים מהקישקעס".
מאז ומתמיד כתבתי, בעיקר טקסטים מחורזים אם כי לא רק – אבל האימהות מוציאה ממני תילי תילים של רגשות המתורגמים לחרוזים, למילים – לשירים.
השיר "ארץ הילדים המחכים" נכתב עבור אורי (במלרע, דהיינו: האור שלי) המתוק, בן שנה וחצי כיום, בנה של אחותי שהגיע לעולם אחרי דם יזע ודמעות, דהיינו: טיפולים. לא רוצה להרחיב את היריעה משום שמדובר בפרטיותה של אחותי, אבל רק אציין כי השיר הוקרא על ידי במסיבת הברית שחגגנו לו.
רוצים לקרוא עוד סיפורים?
לפנייה לכתב/ת 
