מי אמר שהמדינה מממנת לי את הילדים?

"ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה המדינה גיהצה למעני את הוויזה בסופר, כשקניתי את הכמות הרגילה של החיתולים והפורמולות, ולא הצלחתי", עונה מלי לכל המקטרגים. אז איך היא בכל זאת מסתדרת? בזכות עזרה הדדית וגמילות חסדים שמקובלות בחברות ברוכות ילדים

מלי גרין פורסם: 21.02.06, 11:04

בסיור עיתונאים שבו השתתפתי לפני כשנה התפתחה שיחה בעניין משפחות ברוכות (או בלשון הדוברים, מרובות) ילדים. "נו", פנה אליי עיתונאי בעל שם, "מה הבעיה שלכם לגדל הרבה ילדים? הרי המדינה מממנת אתכם". הוא ניסח את דבריו כעובדה, בביטחון כה רב, עד שהותיר אותי המומה. הזהו העיתונאי האינטלגנטי והמבריק ששמו הולך לפניו? איפה דבקותו המפורסמת באמת? האם גם הוא ניזון מדעות קדומות שאין להן, לדעתי, כל בסיס?

מי עושה לי קניות?

ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה המדינה גיהצה למעני את הוויזה בסופר, כשקניתי את הכמות הרגילה של החיתולים והפורמולות, ולא הצלחתי...

אני חושבת שרק אדם עיוור, בין אם מבורות או מאמונות לא מבוססות, יכול להאמין שהמדינה מממנת לאנשים כמוני את גידול הילדים.

כל הורה יכול להעיד שאפילו 300 או 500 השקלים ששולמו לו בעבר, בקצבת הילדים, אינם מספיקים - לא לשכר לימוד ולא לקניית מצרכי יסוד לשבוע אחד של כלכלה. כל ילד צורך משאבים רבים, ורק נבערים מדעת יחליטו שהם רוצים ללדת ילד כדי לקבל קצבת ילדים. גם מי שטחו עיניו יכול לראות שמי שמביא לעולם ילדים רבים (או ילדים בכלל), עושה זאת בשל אידיאולגיה, אמונה או רצון אישי.

עושים טלפון והמוצץ מגיע

ואם אני כבר מזכירה את המילה ה"גסה" הזו "אידיאולוגיה", אז הרשו לי לספר לכם קצת על האידיאולוגיות שרווחות אצלנו, במגזר הדתי. עזרה לזולת, למשל, וגמילות חסדים - אלה האידיאולוגיות המנחות, שקשה לי לדמיין את חיי כאם בלעדיהן. דוגמאות? בשמחה, לא חסרות.

מכירים את הסאטירה של אפרים קישון, על זוג ההורים שמחפש את המוצץ של התינוק? כמה שעות שינה בזבזתם בחיפוש אומלל בחצות הליל אחרי מוצץ שנעלם, חיפוש שכלל את פירוק הלול והרכבתו מחדש? לו היתה צצה מולכם חנות מוצצים, הייתם מוכנים לשלם הון תמורת מוצץ, נכון?

אז זהו, שאצלנו, מתוך מחשבה, החנות הזו קיימת ואפילו לא גובה כסף, הכל חינם! (רק צריך להחזיר את המוצר שנלקח, אם אפשר). נעלם לכם מוצץ בשתיים בלילה? עושים טלפון אל גמ"ח המוצצים, ורכב מביא את המוצץ המיוחל היישר אל ביתכם, חינם אין כסף.

גמ"ח הוא ראשי התיבות של "גמילות חסדים". זהו שם לארגון, גדול או קטן, ביתי או אזורי, שמטרתו לגמול חסד ללא כל מטרת רווח. פשוט כך.

אפילו גמ"ח אופטלגין

למה יכול לשמש בית מגורים רגיל, חוץ מאשר למטרתו המקורית? התשובה במקום מגוריי היא אחת: גמ"ח. יכול אדם למלא את ביתו מכל טוב רק מהגמ"חים: שתיים בלילה, ואתם חייבים אופטלגין נגד כאבים? אורחים מגיעים וחסרות מיטות? החופש הגדול בפתח וחסרים צעצועים? נקרעה הנעל לילד וכל החנויות סגורות? שכחתם לקנות חלות לשבת? מספיק לפתוח את ספר הטלפונים השכונתי, לעלעל בעמוד הגמ"חים ולקרוא את הרשימה הארוכה.

תרצה, אם לעשרה ילדים, מנהלת גמ"ח עריסות בביתה. על דלתה של מרים תלויה באופן קבוע שקית עם מוצצים (אפשר לקחת ולהחזיר, 24 שעות ביממה) ודינה, אם לחמישה, מנהלת גמ"ח לבגדי ערב מפוארים, ובכך חוסכת הוצאות רבות. את לווה את הבגד, מפגינה הופעה של מיליון דולר, ואת הבנות שלך את מלבישה כמו נסיכות מהאגדות, כשכל ההוצאה מסתכמת בהובלת הביגוד שנלבש לניקוי יבש והחזרתו לדינה בתוך שבועיים מיום האירוע.

יש גמ"ח טפסים, תחפושות, תספורות, תפילין, שירותי פקס, עגלות משא, סגולות ואפילו מלכודות לעכברים. ויש אפילו גמ"ח לגמ"חים. אין רעיון שלא נפתח עבורו גמ"ח.

אבל אתמול הילדים שלי הצליחו להפתיע אותי: "אמא, אני צריכה עשרים שקלים!" ביקשה שירה כשיעלי מצטרפת לבקשה תוך הנהון ראש.

"בשביל מה?" אני חוקרת לפני שאני שולפת את השטר מן הארנק.

"אנחנו רוצות לפתוח בכיתה גמ"ח למכשירי כתיבה!"

"גם אני רוצה לפתוח גמ"ח", מתעורר לו בני, ששכב עד עכשיו על הספה וקרא ספר.

"אבל יש לנו בבית הספר כבר גמ"ח מכשירי כתיבה", מזכיר לו אחיו.

הבן שלי לא מתבלבל: "אז אני אפתח גמ"ח טישו!"

אין כסף לתת

עזרה במגזר שלנו, כפי שהבנתם, אינה חסרה, וגם דוגמאות יש בלי סוף, חלקן נוגעות ללב ממש.

רק בשבוע שעבר פגשתי אותה, ואפילו אינני יודעת את שמה. אישה נמוכת קומה שניסתה לדחוף ללא הצלחה עגלת תינוק ישנה עמוסה בארגזים.

"בואי, אני אעזור לך", הצעתי. בכוחות משותפים הצלחנו להגיע עד לביתה.

"תגידי, מה את סוחבת?" העזתי לשאול.

"המצב קשה היום, אין לי כסף לתת, אז החלטתי להקים ארגון קטן בתוך ביתי. פיניתי חצי חדר ופרסמתי בקשה שכל מי שעובר דירה ייצור איתי קשר. תמיד כשעוברים דירה נשארים מאחור מוצרים רבים - בגדים או צעצועים. אז אני יוצרת קשר עם מי שעובר דירה ומספרת לו על הארגון שלי, וכולם משאירים לי ארגזים בשמחה. בבית אני ממיינת לפי מדפים, ואחר כך מחלקת".

לתשובה הזו לא ציפיתי. אישה פשוטה, קשת יום ובכל זאת עושה חסד בדרכה שלה.

קבלו תובנה אחת לשבוע:

לפעמים נראה, שככל שיש לך יותר, כך קשה יותר לוותר. דווקא מי שיש לו מעט, יודע לתת לזולת.