היום זה היום: ימים אחרונים של קינון
"בעודי קורסת על הספה נזכרתי שהמעלית בבניין מקולקלת, כך שגם אם יורדים לי עכשיו המים אני צריכה להתגלגל משהו כמו עשר קומות למטה במדרגות, וסביר להניח שאצליח ללדת על המחצלת של משפחת ויינשטיין בקומה 7. זה מעניק פטור ממיסי ועד בית?"
זהו, הכל מוכן. סיימת לקנן. הוצאת את הגדול לחדר משלו, אבאשלו צבע את הקירות מחדש, אפילו הדבקתם לו בורדר של באז, כמו שהוא אוהב. ברגע האחרון תלית גם וילונות בחדר שלו, כי ברור שלא ילדת עדיין רק בגלל שאין וילונות.
העברת את הקטן למיטת מעבר, ואפילו עברת על חוקי תפוצת פולנייה - כיבסת מצעים ורודים ופרשת אותם על מיטת התינוק. יש לך ארון מלא בגדים ורודים. אז מה אם היא עוד לא נולדה, זו סיבה לא לקנות חמש במאה? 50% הנחה דוחים עין-הרע. זה עניין של פיקוח נפש.
בלי שאף אחד שם לב גם כיבסת בגדי יציאה-מבית-חולים, כאילו שהיא תצא למסלול דוגמנות ביומה השלישי. הרי אין מצב שתצליחי להסביר לאבאשל איזה בגד את רוצה שהוא יביא לתינוקת - "מה? את החולצה הוורודה עם הפרחים? עם הלבבות? מה זה ורוד פוקסיה? בהיר? ורוד בננה? באיזו מגירה אמרת? אני לא מבין, בייביגרו או אוברול? מה ההבדל ביניהם בכלל?"
המחצלת של משפחת ויינשטיין
סידרת את ארונות האמבטיה והשלכת מהם דברים שעין אדם לא שזפה מעולם. שטפת את הרצפה בפעם השלישית השבוע, כי אומרים שזה מזרז-לידה. הדבר היחיד שזה מצליח לזרז הוא צירים מדומים, הידועים בכינויים החביב "ברקסטון היקס", וגם כאבים בברך השבורה.
בעודי קורסת על הספה נזכרתי שהמעלית בבניין מקולקלת, כך שגם אם יורדים לי עכשיו המים אני צריכה להתגלגל משהו כמו עשר קומות למטה במדרגות, וסביר להניח שאצליח ללדת על המחצלת של משפחת ויינשטיין בקומה השביעית. זה מעניק פטור ממיסי ועד בית?
ברוח "אולימפיאדת החורף" את מפתחת מקצה של שופינג-על-קביים ומפנטזת על האופציה של צירים בסניף המקומי של "זארה". מכירים את האנשים האלה שפתאום נרדמים או לוקים בעיוורון זמני כשזקנה עם סלים או הריונית מתקדמת עולות לאוטובוס? אז ככה זה עם קונות להוטות בקניון כשנעליים של זארה מהקולקציה החדשה עולות רק 130 ש"ח. לא ראינו, לא שמענו. ואת תעמדי לך עם הכרס והקביים בתור המשתרך עד המדרגות. לא, זה בסדר. אני אלד לי פה בשקט.
מתחילה לתזמן
עשית הכל כמו שכתוב בספר. אפילו הזמנת תור למניקור-פדיקור, כדי שתצליחי להבריז ממנו בתירוץ של לידה. בפעם הקודמת זה הצליח לך – כי בזמן שהיית אמורה למרוח לכה על הבוהן השמאלית, הינקת את הקאובוי על השד הימני. את והפרנץ' שלך הולכים לבדוק כל חצי שעה אם התחושה הלא נעימה שם למטה זו לא ירידת מים.
עד שאת מדדה בחזרה לספה נדמה לך שוב שההתכווצות בבטן זה ציר אמיתי, ולא משהו לא טוב שאכלת בצהריים. את מתחילה לתזמן את מה שהולך ומסתמן כמתקפת גזים, אבל את לא נותנת לעובדות לבלבל אותך וכבר מודיעה לבעל שיבטל פגישות חשובות במשרד כי "היום זה היום. אני יודעת". הוא כבר למד לא להתייחס.
תמשיך, אולי זה יזרז
אם עדיין לא הבנת – את חלק מניסוי חברתי בסבלנות וסובלנות. נכון שבא לך לקבור את הראש מתחת לשמיכה ולחכות לצירים, ונדודי השינה מפילים אותך לשנת-ישרים בשעות לא הגיוניות של הבוקר, אבל אם רק תעזי לא לענות לטלפון - זה יעלה לך ביוקר. "חשבתי כבר שאת יולדת!" צווחים עלייך מהקו השני.
את מרחיקה את השפופרת מהאוזן מחשש לפגיעה בעור התוף, והדובר ממשיך לגירסה השנייה של הניסוי החברתי – "תלדי כבר!"; "נו, עוד לא ילדת?"; "חה חה חה, בסוף היא תישאר שם"; "אז מה, לא בא לה לצאת, אה?"; "אולי תאותתי לה עם פנס, שתראה מאיפה יוצאים?"; וכן הלאה.
הדובר כמובן משוכנע ש:
1. זה משעשע אותך.
2. זו הברקה מקורית שלו.
3. אם הוא יחזור על המשפט עוד כמה פעמים בשיחה - זה יזרז את הלידה.
4. את עדיין רוצה לשמוע מה יש לו להגיד.
5. צליל הניתוק זה בגלל תקלה בקו.
6. כל התשובות נכונות.
אז לא. עוד לא ילדתי. אתם יכולים להפסיק להתקשר, לשלוח SMS-ים, לכתוב מיילים, ולהצביע בתא הטלמסר. כשיגיע הרגע – אשלח יונת דואר.
לטורים הקודמים בסדרה:
