לוחם השלום אייבי נתן
הלך הערב (יום ד') לעולמו בבית החולים איכילוב והוא בן 81. בשנים האחרונות הוא נאבק במחלה קשה. בתו היתה לצד מיטתו ברגעיו האחרונים. נתן יקבר בבית העלמין קריית שאול. מועד ההלוויה טרם נקבע.
נתן נולד באיראן למשפחה יהודית, ולאחר מכן גדל בהודו. בימי מלחמת העצמאות עלה לארץ, ושירת בטייסת הראשונה בצה"ל. מאוחר יותר הוא ניסה להיפגש עם מנהיגי מדינות ערב כשמפגשים כאלה היו מחוץ לחוק. הניסיון המפורסם הראשון שלו היה ב-1966. נתן, במטוס סטירמן לבן, עליו נצבע בשחור "שלום 1", עזב את שדה-התעופה הקטן שליד הרצליה בדרכו לקהיר. לבסוף שונה היעד לפורט-סעיד.
|
 |
עם שמעון פרס (צילום: יעקב סער, לע"מ) |
 |
|
עם נחיתתו, הודיע אייבי למפקד השדה שהוא בא לדבר עם נשיא מצרים, גמאל עבדל נאצר,
על שלום. בארץ דיווחו כי נותק הקשר איתו, ואף הודיעו על מותו, אבל המצרים קיבלו אותו יפה, הכינו לו ארוחה דשנה והציעו לו לישון בבניין שדה-התעופה. למושל פורט-סעיד אמר אייבי: "אני אזרח פרטי ולא באתי מטעם ממשלת ישראל".
לפני שהמריא חזרה לארץ, הוא נפרד מהקצינים המצרים ומהעיתונאים בשדה, ואמר להם בעברית ובאנגלית: "שלום ולהתראות". 33 שעות אחר-כך הופיע המטוס שוב בשמי תל אביב, כשהוא מפזר כרוזים לבנים, עותקים של עצומת השלום שאייבי לקח למצרים.
היה זה הראשון במבצעיו למען השלום והפליטים בעולם. לאחר מכן הוא יצא לסומליה, אתיופיה וגוואטמלה והקים מחנות פליטים במדינות מוכות המלחמה והרעב. את רוב הכספים גייס מחסכונותיו.
הוא גם נפגש עם יאסר ערפאת
בשנות השמונים, כשמגעים עם פלסטינים היו עוד אסורים בחוק. הוא ישב בכלא בעקבות זאת, לבש שחורים וצם למען השלום. אגב, בין אלה שביקרו אותו בכלא, בשנת 91', בעת שנערכה ועידת מדריד, היה גם חבר הכנסת עמיר פרץ. נתן אמר אז לח"כים מהשמאל שבאו לעודדו: "אם אסרו אותי - צריך לאסור את כל חברי המשלחת למדריד".
נתן הוא גם האיש מאחורי תחנת הרדיו "קול השלום", אותה הקים בשנת 1973, ששידרה מהים התיכון. משידורי התחנה זכורים בין היתר ההימנון ואות התחנה "תנו צ'אנס לשלום", והציטטות המפורסמות של אנואר סאדאת
ומנחם בגין:
"נו מור וור, נו מור בלאד-שד".
|
| חגיגות יום הולדת 80 (צילום: דלית שחם) |
בשנת 93' הוא הטביע את הספינה במצולות והפך אותה למעין קבר חי לפועלו. היו שאמרו כי עשה זאת לאחר שקץ במלחמות הפוליטיקאים, שמנעו את בוא השלום שייחל לו.
בשנת 96', בעת ששהה בוושינגטון לצורך כתיבת הביוגרפיה שלו, לקה נתן בשבץ מוחי בפעם הראשונה. חברים הביאו אותו ארצה, ומאז הידרדר מצבו מאוד. בעקבות השבץ הראשון שותק אייבי בפלג גופו התחתון, אבל עדיין התאפשר לו ליצור מגע עם הסביבה, והרופאים אף חזו שיפור עתידי במצבו.
אייבי נתן ושמעון פרס ביום הולדתו ה-80 של נתן (צילום: עופר עמרם)
אולם בעקבות שבץ נוסף בו לקה, הוא איבד את יכולת הדיבור שלו ושקע במרה שחורה. הבדידות שנכפתה עליו תרמה גם היא למצב רוחו השפוף. לא פעם צוטט כמי שאמר: "אני לא יכול לסבול יותר את החיים". "איפה כולם היום?"
ב-2001, בעיצומה של האינתיפאדה, אמר נתן בראיון ל"ידיעות אחרונות": "מאז השבץ, כל יום שעובר הוא בשבילי כמו שנה. קשה לי כשאני לא עושה כלום, רק יושב על הכיסא כל היום, מול הטלוויזיה, ורואה את המצב הקשה.
"שנים דחפתי את נושא ההידברות ושילמתי מחיר יקר. אם הייתי עכשיו על הרגליים, המצב לא היה כזה. הייתי דואג שערפאת וכולם יישבו וידברו. הייתי נוסע עד סוף העולם בשביל השלום הזה. מה שעשיתי, אנשים לא יעשו ב-200 שנה. כשאני דיברתי על שלום, אחרים ישנו. מי שהיו אז נגדי ואמרו שאסור לדבר עם אש"ף, הם הראשונים שניגשו ללחוץ לערפאת את היד. אנשים שהכניסו אותי לכלא, ביזבזו את חיי, יכולתי לעשות הרבה יותר למען השלום".
באפריל 2007 חגג נתן את יום הולדתו ה-80
יחד עם חבריו וביניהם נשיא המדינה, שמעון פרס. פרס אמר אז: "הוא הראה מה איש אחד יכול לעשות למען השלום. מאחל שיישאר אייבי ללא הפסקה".
