מתווכחים כל הזמן? זה מהפחד לאבד שליטה
נכון, אתם לא חייבים להסכים על כל דבר, אבל ויכוח לשם ויכוח אינו תורם לזוגיות. להיפך, הוא רק מוכיח שאתם לא מקשיבים, לא בוגרים ומ-פ-ח-ד-י-ם. בתיה ברק-ורבין מסבירה
האם מוכרות לכם התלונות הבאות? "תמיד, אבל תמיד כשאני מבקשת משהו מבעלי, הוא קודם כל מגיב ב'לא' נחרץ ואחר כך, לאחר ויכוחים מתישים, הוא לפעמים נענה לבקשתי".
או: "אשתי מתווכחת איתי על כל נושא, היא אף פעם לא מסכימה לדעתי. לא משנה במה מדובר, בכל נושא קל או כבד היא מביעה דעה הפוכה".
בני זוג לא מעטים מתלוננים על וכחנות ושלילנות (נגטיביות) מצד שותפיהם לחיים, תכונות מציקות שחבויה בהן תוקפנות לא מעטה. אולם בעלי התכונות הללו אינם מודים בהן בתואנה שיש להם זכות להביע את דעתם והם לא חייבים להסכים בכל עניין. טענה מוצדקת בפני עצמה שמזכירה קנטרנות של ילדים בנוסח: "זכותי לדבר, זו מדינה דמוקרטית".
יש ממד אובססיבי
מהי שלילנות? זו התנגדות לכל בקשה, המתרחשת לעיתים בילדות כאשר הילד מביע מחאה או התקוממות בגלל תסכולים רגשיים, גם אם לא תמיד יש להם אחיזה במציאות.
וכחנות היא הנטייה להתווכח על כל עניין ודבר נפוצה מאד בגיל ההתבגרות. המתבגר מצוי בתהליך של גיבוש זהות ולווכחנות יש תפקיד חשוב בהגדרת זהותו, השקפת עולמו ומקומו ביחסים עם ההורים והסביבה החברתית.
בקשר זוגי בוגר, דפוסים של וכחנות ושלילנות יוצרים אווירה עכורה בגלל הנטייה לגלוש למתקפה אישית. הווכחנות, בניגוד לוויכוח לגיטימי, נעדרת הקשבה אמיתית, אינה מאפשרת שכנוע ויש בה ממד אובססיבי: הווכחן חייב לצאת מכל ויכוח כשידו על העליונה.
יש לזכור שווכחנות זקוקה לפרטנר, ולכן בזוגיות שמתאפיינת בווכחנות יש ככל הנראה לא רק וכחן אחד. כך גם לגבי שלילנות, המזמינה שלילנות שכנגד: "אתה אף פעם לא מסכים ללכת לסרט כשאני מבקשת, אז גם אני לא מסכימה ללכת לחתונה של העובדת במשרד שלך".
אנחנו בעצם מאשימים את בן הזוג, ומייחסים לו תכונה שלילית שמצויה גם אצלנו, אלא אנחנו מכחישים את קיומה.
מדוע אני או בן זוגי מגיבים בשלילה כאשר האחר מבקש בקשה? בדרך כלל הסיבה היא פחד: אנחנו פוחדים לאבד חלק מהשליטה על חיינו או חוששים לאבד את הזהות שלנו בקשר הזוגי.
ולמה אנחנו מתווכחים עד שגרוננו ניחר? כנראה שמרוב הפחד לאבד את ה'אני' שלנו, אנחנו דבקים בעקשנות ברעיונות שלנו ובדעות שלנו שמא הם ייגזלו מאיתנו ולא נדע מי חושב מה. זהו הפחד להשתכנע. אתם ודאי מכירים את הזעקה הנשמעת בבתים רבים כל כך: "אל תנסי אפילו לשכנע אותי בנושא הזה, אני לא מוכן לשמוע אף מילה".
הגרביים התכווצו
פיתחו את מגירת הגרביים שלכם ושילפו גרב אחד גברי ואחד נשי. קישרו את הגרביים זה לזה והדקו היטב. ברגע זה יצרתם קשר זוגי. התבוננו בגרב הגברי: הוא התקצר מעט, אבל האם איבד מאישיותו הגרבית? לא ולא, מדובר בגרב של גבר לכל דבר.
עתה התבוננו בגרב הנשי. גם הוא התקצר מעט, אבל לא איבד כהוא זה מזהותו כגרב נשי. הוויתור המסוים באורכם של הגרביים מצוי במקום שבו הם קשורים זה לזה, והוא זה שמחבר אותם בקשר זוגי מבלי לפגוע בזהות האינדיבידואלית של כל אחד מהם.
ליצירת קשר אכן נחוץ ויתור, אבל האימה מפני אובדן הזהות אין לה בסיס ומוטב להשליכה מאיתנו והלאה מוקדם ככל האפשר.
כדי להביא קץ לתופעת הווכחנות או השלילנות, או לפחות כדי למתן את עוצמתה, נחוצה החלטה של לפחות אחד מבני הזוג לשנות את התנהגותו. אחד מהשניים צריך לומר לעצמו: אני מהיום עושה משהו אחר, מגיב אחרת, מתנהג באופן שונה, כל דבר בא בחשבון ובלבד שההתנהגויות הבלתי מועילות יוחלפו באחרות, יעילות יותר.
רושמים ויכוחים
הווכחנות והשלילנות מקורן, כאמור, בגילאים מוקדמים ואין להן מקום בקשר בוגר. על כן, הכחדתן היא מטרה ראויה שכדאי להשקיע בה תרגול ואימון.
איך מתאמנים? מתחילים ברישום כל הפעמים שבהם אנחנו מתווכחים ויכוח לשם ויכוח או מגיבים בשלילה אוטומטית, במשך שבוע ימים. מחליטים ומתחייבים להוריד את הכמות בחצי בשבוע שבא אחריו.
רושמים בדקדקנות את הקשיים והתחושות שליוו אותנו בביצוע המשימה, ולוקחים על עצמנו התחייבות נוספת לשבוע שבא אחריו. המשימה אינה פשוטה, אבל ההצלחה בה מאוד מתגמלת והרווח באיכות הזוגיות ניכר מייד. ואם הצורך גובר, מותר (כמו בדיאטה) לשמור יום אחד בשבוע שבו מותר להתווכח ולסרב לבקשות.
אם שני בני הזוג מחליטים להיכנס יחד ל"מחנה אימונים" במטרה למגר את הווכחנות הכרונית שהיכתה שורש בזוגיות שלהם, שיתוף הפעולה והעידוד ההדדי יגבירו את הסיכויים להצלחה.
ואל תטעו לחשוב שבסיום תוכנית האימון נמצא צמד כבשים פועות המסכימות זו עם זו בכל. ממש לא. כל מה שאנו מבקשים להשיג זה איזון ופרופורציה, כדי שהווכחנות והשלילנות לא ייצאו מכלל שליטה.
- הכותבת היא מאמנת זוגיות אישית ומנחת קבוצות ויחידים בנושאי זוגיות ונישואין. לאתר של בתיה ברק-ורבין לחצו כאן
לטורים הקודמים בסדרה:
