בני האדם צוברים כעסים השואפים לפורקן. הבעיה היא שאנו מתקשים להביע כעס באופן שאינו פוגע באחר, ופעמים רבות אנו עושים זאת במידה הלא נכונה ועל האדם הלא נכון.
מותר ואף רצוי להביע רגשות כעס באופנים שאינם כוללים אלימות פיזית או אלימות מילולית בוטה, הגובלת בהתעללות נפשית. מותר גם לריב - זוגות שמאפשרים לעצמם מריבה הגונה מדי פעם הם אלה שמפעמת אצלם אנרגיה של חיים.
אם כן, מהי הדרך הנכונה להביע כעס כלפי בני הזוג, ובאיזה אופן אנו אמורים לקלוט את הכעסים המופנים כלפינו?
שיטה לבקרת הכעס
ד"ר הארוויל הנדריקס כותב בספר "זוגיות", המשותף לו ולאשתו הלן האנט, על כעס בזוגיות: "הכעס דומה לאש. אם נניח לו לבעור בלי השגחה, הוא יזיק
לנו או יהרוס אותנו. אם נחנוק או נכבה אותו, בסופו של דבר יחדרו הקור והאפלה אל עצמותינו ויגרמו לנו קהות חושים. אבל אם נפעיל בקרה נאותה על האש ונניח לה לבעור בביטחון, תשרת האנרגיה שלה את רגשות השמחה והתשוקה שלנו".
הארוויל והאנט מציעים בספרם שיטה לבקרת הכעס, שנועדה לפרוק רגשות שליליים מבלי להרוס את שותפינו לזוגיות או לאבד אותם, וגם דרך לקלוט את התסכולים של בני הזוג שלנו מבלי לחוש שהם אינם אוהבים אותנו.
השיטה כוללת סדרת תרגילים בהם בזמן מתואם מראש, כל אחד מבני הזוג מביע את כעסיו, תסכוליו ותלונותיו (לגבי בן הזוג או לגבי כל נושא אחר), והמקשיב קולט את הדברים ללא תגובה, מבלי לסתור אותם, תוך הבנה שמדובר בכאבים ופצעים שמקורם לרוב בילדות במשפחת המוצא.
ההקשבה אמורה להתבצע מתוך הזדהות, אכפתיות, חמלה, ואהבה בלא תנאי. לאחר מכן בני הזוג מתחלפים בתפקידים, כדי שכל אחד יהיה פעם בתפקיד משגר הכעס ופעם בתפקיד קולט הכעס.
כאשר אנו מקבלים את הכעס של בן הזוג, אין פירוש הדבר שאנו מאשרים את תוכנם של הדברים או מסכימים להם או נוטלים על עצמינו אשמה כלשהי. אנחנו מקשיבים ומבינים את נקודת המבט של הדובר ותו לא. על פי הארוויל והאנט, הבעת הכעס באופן נאות, בעיתוי מתואם ומוגבל בזמן, משחרר את הכאב, העצבות והתסכול, מונע דיכאון ומשיב שמחת חיים.
"את תמיד יודעת הכי טוב"
בהקשר זה אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לספר חדש ומרתק שיצא בימים אלה בהוצאת "ידיעות אחרונות" בשם: "מילים הורגות", מאת ניני גוטספלד-מנוח. הספר עוסק באלימות מילולית סמויה הרווחת בתקשורת זוגית והיא בעלת כוח הרסני כביר.
המחברת היא בלשנית שהתחקתה, בסיוען של שתי פסיכותרפיסטיות, אחר ביטויים הרסניים נסתרים ומתחפשים, המחבלים באופן אנוש בנפשו של מי שסופג את פגיעתם. גוטספלד-מנוח מציינת שביקורת שיטתית, מתמשכת ורצופה, בין שהיא גלויה או סמויה, חודרת וממיתה את נפשו של האדם אליו היא מופנית. הביקורת הרצופה והמשפילה גורמת במשך הזמן לכך שביטחונו העצמי של הנפגע במעשיו וביכולות שלו מתערער.
המחברת מונה אינספור סוגים של ביטויי אלימות סמויה, כמו שימוש בהכללות: "את תמיד דוחה דברים", "את תמיד יודעת הכי טוב". ההכללה מקבעת את השלילה כמו בביטויים הבאים: "כל החברות שלך מטומטמות", או "כל מה שאת קונה מיותר", "את אף פעם לא מוכנה בזמן" או "את לא מבינה שום דבר מהחיים שלך", ו"למה בבית הזה הכל תמיד מבולגן".
זה לא מקרי שהדוגמאות מובאות בלשון נקבה, שכן הסופרת דנה בעיקר באלימות מילולית המכוונת נגד נשים. הספר חשוב בגלל שהוא מציע "מגלה מוקשים" לזיהוי האלימות המילולית ולאיבחון עצמי.
אני הופתעתי בעיקר בגלל הגילוי של כמות האלימות הבלתי נדלית המובלעת בשיח היומיומי בחיי הזוגיות שלנו. אודה ולא אבוש: זיהיתי לא מעט ביטויים שאני עצמי משתמשת בהם ללא משים ומבלי לייחס להם אלימות בכלל.
כולנו נושאים בתוכנו תוקפנות כזו או אחרת, ואנחנו בדרך כלל מודעים לאלימות שלנו כאשר היא מבוטאת באופן ישיר וגלוי, לא כך לגבי הביטויים הסמויים המצוידים ב"משתיקי קול". האלימות הסמויה זוחלת מתחת לעור ופגיעתה לפעמים קשה מהאלימות הגלויה.
מסתלבטים על בן הזוג
אחת התופעות המוזכרות בספר היא הנוהג להתבדח על חשבון בן הזוג בחברה. הבעל "יורד" או "מסתלבט" על אשתו בפומבי, וכאשר היא מתלוננת על כך הוא לועג לה ומאשים אותה: "את לא מבינה בדיחה, את תמיד כזאת כבדה". האישה נפגעת פעמיים: היא יוצאת גם מטומטמת וגם חסרת הומור.
מוזכרת גם שיטה של הכחשה: "אני אמרתי דבר כזה? את כרגיל ממציאה דברים. את רוצה להיעלב, אז תיעלבי". ההכחשה מבלבלת ומציגה את האחר כמי שלא יודע מה הוא שח, עד כדי כך שהאדם שואל את עצמו האם התחושות שלו אותנטיות או פרי דמיונו.
באופן שבו אנו מביעים כעס כלפי בני זוגנו טמונה סכנה לפגיעה רגשית צורבת וגרימת נזק בל ישוער לרקמת היחסים הזוגית. מילים הן רק לא רק מילים ובספר "מילים הורגות", גוטספלד-מנוח מזכירה לנו שדו שיח יומיומי עלול להפוך לנשק קטלני.
- הכותבת היא מאמנת זוגיות אישית ומנחת קבוצות ויחידים בנושאי זוגיות ונישואין. לאתר של בתיה ברק-ורבין לחצו כאן
לטורים הקודמים בסדרה:
