כבולים לרשת: עבדות 2.0
היום, לאחר שטרה-בייטים של מידע זרמו בפס הרחב, אנחנו כבר לא תושבים ארעיים ברשת. מדובר בנוכחות 2.0, מסביב השעון. אני ועוד רבים וטובים חשים כי אם לא נהיה ברשת כל הזמן, כנראה נפספס משהו, אולי בצדק. אך מהו המחיר שאנחנו נדרשים לשלם?
הנוכחות שלי ברשת הייתה מצומצמת מאוד בימי החיוג הטלפוני בפס הצר. התשלום לחיבור לאינטרנט היה לפי דקה, והיה איטי ברמות בלתי נסבלות. צמצמתי את הנוכחות המקוונת שלי למספר שעות בשבוע, בהן שוטטתי באתרים, בדקתי מיילים, דיברתי עם חברים ב-ICQ ולעיתים רחוקות מצאתי עצמי יושב ובוהה בחדרי צ'ט.
היום, לאחר שטרה-בייטים של מידע זרמו בפס הרחב, אנחנו כבר לא תושבים ארעיים ברשת. מדובר בנוכחות 2.0, מסביב השעון. אני ועוד רבים וטובים חשים כי אם לא נהיה ברשת כל הזמן, כנראה נפספס משהו, אולי בצדק.
באחת השבתות האחרונות, קמתי אחרי הרבה זמן מהכסא המשרדי, ויצאתי לטיול בטבע עם חברים, כדי לראות נופים אמיתיים שלא תחומים במסך ברזולוציה של 1024X768. פרט להרבה מים, מצב רוח טוב, ונעליים נוחות שמתבקשים כפק"ל בכל טיול מאז כיתה א'. כולנו היינו מצוידים במצלמות דיגיטליות, וצילמנו את נחל השופט האיתן מכל זווית אפשרית כאילו הוא עומד להתייבש בקרוב.
עוד בסדרת הכתבות "מעבדות לחירות"
- איך הרשת תורמת לחירות צרכנית ומה עדיין חסר?
- האם האינטרנט הפך אותנו לחופשיים?
- מעבדות לחירות: השחרור מבזק
מתי אתה מעלה את התמונות לפליקר?
כמה ימים אחר כך, קיבלתי טלפון מחבר שתהה אם אני מרגיש טוב. הוא זכר שהראיתי סימני עייפות וכאבי רגליים במסלול, וזכר גם שנפלתי ופצעתי את עצמי, אך זה לא בדיוק מה שהדאיג את החבר 2.0. "מתי אתה מעלה כבר את התמונות ל-Flickr?", הוא שאל אותי בחוסר סבלנות.
לפני שנתיים חברים ובני משפחה היו שואלים אותי "מה זה בלוג?", או "מה קורה עם האתר הזה שלך, אתה עוד כותב בו?". היום החברים והמשפחה (בעיקר אלה שאין להם בלוגים משלהם), הפכו לחלק בלתי נפרד מהבלוג שלי, ולפעמים אפילו עורכים מזדמנים שלו.
הפכנו למפרסמים בלתי נלאים
אם אני מקבל מייל ראוי לציטוט, או הפניה למשהו מעניין שקורה ברשת מחבר או בן משפחה, לתחושתי, זה חייב להתפרסם בבלוג. אני לא עושה את זה רק כדי לא להעליב את מי ששלח לי, וודאי שאסנן דברים מטופשים. לעדכון הבלוג שלי יש חשיבות גדולה יותר, אני עושה את זה כדי שה-RSS והעדכונים במייל יתעדכנו מיד ויראו למנויים סימני חיים מצידי. הפכנו למפרסמים בלתי נלאים.
הפוסטים הבלוג, התמונות בפליקר, הלינקים בשירות הקישורים הקהילתי דלישס וכל אתרי "ה-web2.0 בטא" (שדומה כי הפכו שם נרדף ל"אתר אליו נרשמתי פעם אחת ומיד שכחתי את הסיסמה") – אמורים לשרת אותנו ולשפר את חיינו. בפועל, הם תובעים מאיתנו להקדיש להם יותר ויותר זמן ומשעבדים אותנו. הפכנו לעבדים 2.0. אנחנו חיים למען הנוכחות האינטרנטית שלנו, שהפכה לנוכחות האפשרית היחידה.
מומלצים
