אנחנו היינו ראשונים

מכבי חיפה חגגה ביום א' את האליפות העשירית בתולדותיה. כיום זה נראה טריוויאלי שחיפה זוכה שוב באליפות, בפעם השלישית ברציפות. פתאום, כל איש כדורגל בארץ יודע שמרכז הכובד של הכדורגל הישראלי נמצא בחיפה ולא במקום אחר. אבל לא כך היו הדברים עד לא מזמן.

עד שנת 1984 נחשבה חיפה לפרובינציה כמעט בכל תחום, לרבות בכדורגל. בשנת 1981 היא עלתה לליגה הלאומית (אז הליגה הבכירה) לאחר 4 שנים בארצית, כקבוצה אפורה שברזומה שלה גביע אחד בלבד (משנת 62') וללא כל תואר אליפות. אף אחד לא האמין שארבע שנים מאוחר יותר תהפוך אותה קבוצה לספינת הדגל של הכדורגל הישראלי, שמובילה אותו עד היום.

אחד הכוכבים הגדולים של אותה תקופה, שזכור בעיקר בזכות שער הניצחון בנגיחה במשחק ההכתרה מול מכבי רמת עמידר בקרית אליעזר, הוא החלוץ משה סלקטר. לדעתו, ההבדל בין הקבוצה של אז לזו של היום הוא תהומי: "בתקופה ההיא לא היו זרים בקבוצה וכמעט כל השחקנים היו תוצרת בית", טוען סלקטר, "לא שיחקו אז זרים בליגה. היום הכדורגל בליגת העל הרבה יותר טקטי, מאמנים מפחדים להפסיד ולשחק כדורגל פתוח כמו שאנחנו שיחקנו אז - עם שלושה חלוצי נבחרת, זאהי ארמלי, רוני רוזנטל ואני. לא היו צריכים להביא חלוץ זר כדי שיבקיע שער ניצחון שיביא אליפות. השחקן גדל במועדון".

משה סלקטר. "אז לא היה צריך להביא חלוץ זר" (צילום: ראובן שוורץ)

"היום משחקים על תוצאה ופחות על הצגות. חיפה של היום שולטת ברוב המשחקים שהיא משחקת אבל לא דורסת כמו פעם. היא קבוצה טובה ותמשיך לתת את הטון בכדורגל הישראלי, למרות גאידמק וכל אלה שחושבים שרק הכסף הגדול הוא זה שקובע", חושב סלקטר, שמתמוגג על רגעי הנוסטלגיה מאותו משחק אליפות: "באותו יום כלל לא היה בטוח שנזכה באליפות, בניגוד למצב היום שחיפה מובילה בפער עצום את הליגה. פיגרנו ב-13 נקודות אחרי בית"ר ירושלים, סגרנו את הפער ועקפנו אותם ממש לקראת סיום הליגה. זה מה שעשה את האליפות למתוקה, אבל בעיקר היא בגלל שהיא היתה הראשונה".

סלקטר נזכר גם באווירה המיוחדת בעיר: "היתה תחושה עצומה של מתח לפני המשחק וסגרו אותנו בבית מלון כדי שלא נושפע מכך. כבשתי בדקה ה-19 מהגבהת קרן של ציון מרילי וניצחנו למרות שלא היה משחק גדול שלנו. עד היום מזכירים לי את השער הזה כשפוגשים אותי ברחוב".

רוזנטל: "בזמננו, הפרש הרמות בין הקבוצות היה קטן יותר"

כוכב גדול נוסף שגדל במועדון וזכה עם חיפה באליפות ההיסטורית הוא החלוץ רוני רוזנטל, שיצא שנתיים לאחר מכן לאירופה, שם הוא עושה חיל עד עצם היום הזה: "אני לא ממש עוקב אחרי מכבי חיפה של היום, כך שקשה לי להשוות בין שתי הקבוצות" אומר החלוץ שכבר פרש מכדורגל וכיום מייצג שחקנים באנגליה.

"אז שיחקנו בשיטה של 4-4-3 ולפעמים עם ארבעה חלוצים, כשצדוק מלכה היה עולה מהספסל. היינו משחקים מאוד התקפי אבל עדיין נשארנו קבוצה יציבה. היום הכדורגל השתנה, הוא הרבה יותר אתלטי מאז. ארמלי וסלקטר היו המבקיעים העיקריים וגם ברוך ממן, שהיה קשר, הירבה לכבוש". 

על ההבדל העצום ברמת העניין והמתח בין התקופות אומר רוזנטל: "אסור לשכוח שאי אפשר להשוות בכלל בין אליפות ראשונה לעשירית. אני בטוח שאם הפער בצמרת היה 3 נקודות אז הכרטיסים לקראת המשחק מול נצרת עילית היו נחטפים מזמן. כשרגילים לקחת תארים, תמיד יהיו מצבים שהאצטדיון לא יהיה מלא. בזמננו הפרש הרמות בין הקבוצות היה קטן יותר מהיום".

גם רוזנטל מדגיש את העובדה שבניגוד לקבוצה של היום, השחקנים של פעם היו שחקני בית ברובם המכריע: "היום הכסף קובע יותר מאשר פעם, כי אז היה פחות כסף. כשיש לך כסף יש אפשרות גם להביא זרים. הרמה היום יותר טובה כי בכל קבוצה משחקים חמישה שחקנים זרים, שזה חצי מהקבוצה. מכבי חיפה של אז הייתה חזקה גם בלי זרים כי שחקנו ביחד כבר כמה שנים".

רוני רוזנטל בימיו כשחקן. "הכדורגל היום יותר אתלטי" (צילום: יוסי רוט)

רוזנטל נזכר במהפך הגדול שעשו הירוקים לפני אליפות הבכורה: "רק במחזור הלפני האחרון היה המהפך האמיתי כשניצחנו את הפועל יהוד בחוץ ובית"ר ירושלים, שהובילה את הליגה רוב העונה, הפסידה בימק"א להפועל תל אביב, משני שערים של משה סיני. היינו חייבים לנצח את רמת עמידר בבית כדי להבטיח את האליפות".

"התארחנו במלון דן לפני המשחק ומשם רואים את האצטדיון. הוא היה מלא כבר חמש שעות לפני שהמשחק התחיל, זה היה משהו לא נורמלי. כשנסענו באוטובוס לכיוון קרית אליעזר לא הייתה תנועה בכביש, כולם היו בסביבת האיצטדיון ומי שלא יכול היה להיכנס צפה במשחק במשקפות מסטלה מאריס. זה דבר שלא יישכח".

הקהל של חיפה. הקבוצה ששינתה את איזור הצפון (צילום: רוני שיצר)

בניגוד לסלקטר, רוזנטל לא בטוח שחיפה תמשיך לשלוט בכדורגל הישראלי: "אין ספק שכניסתו של גאידמק לבית"ר ירושלים תכניס יותר תחרות ושיוויון לליגה. הכסף מדבר ובדרך כלל, כשיש כסף זה משפיע".

זאהי ארמלי: "בזכותנו כל שחקן היום רוצה להיות במכבי חיפה"

מי שנחשב עד היום למלך השערים של כל הזמנים במועדון, עם 90 כיבושים, הוא זאהי ארמלי. החלוץ שהגיע באותה עונה היסטורית במחזור העשירי ממכבי שפרעם מליגה ג' למכבי חיפה הגדולה, היה אחד הגורמים המרכזיים לאותה אליפות בלתי נשכחת. ברזומה שלו שלוש אליפויות עם מכבי חיפה ושלושה גמרי גביע מסמרי שיער שהסתיימו בהפסד.

"לפני שהגעתי לחיפה היא היתה קבוצה שדרכה במקום, קבוצת מקום עשירי שאף אחד לא האמין שנוכל לזכות באליפות. ברגע שהגעתי הכל התהפך. המוטיבציה גדלה ולאחר שני משחקי התאקלמות בהם הפסדנו, נפתחה הדרך והכל השתנה, התחלנו לנצח כל משחק", נזכר ארמלי.

ארמלי. "למה רוזנטל ואוחנה יצאו לאירופה ואני לא" (צילום: טל שחר)

גם לדעתו של מלך השערים יש הבדל בין הקבוצה של אז לזו מודל 2006: "בתקופתי שילבנו משחק אינדיוודואלי וקבוצתי והיום חיפה משחקת בעיקר משחק קבוצתי מושלם. בזמנו תמיד היה מי שיבקיע. אם לא אני אז סלקטר או רוזנטל או ברוך ממן. תמיד היה מי שיכריע את המשחק. היום יש בחיפה שקט תעשייתי וניהולי. לרוני לוי יש יד בהצלחת הקבוצה, הוא שמר על רמה מאוד גבוהה ומגיעה לו מילה טובה על כך".

"הייתה אווירה אחרת לגמרי אז. חיפה הייתה קבוצה שנאבקה על ההישרדות שלה בליגה ולאט לאט ראינו את האימפריה מתחילה להיבנות. כמו חלום שהתממש. זו הייתה קבוצה ששינתה את אזור הצפון לגמרי. אנחנו ללא ספק שמנו את היסודות לקבוצה הגדולה של היום. פתאום כל שחקן בארץ רוצה היום להיות במכבי חיפה. אז רצו לשחק רק בתל אביב, ירושלים ונתניה. אנחנו שיננו את זה ויש לזה המשכיות עד היום".

על עתידה של האימפריה הירוקה אמר ארמלי: "היום מכבי חיפה היא כמו מכבי תל אביב בכדורסל. אני מאמין שחיפה תישאר קבוצת צמרת ותזכה בעוד הרבה אליפויות. אף אחד לא ייתן לזה להיפסק". לארמלי יש עד היום זיכרון לא הכי נעים ממכבי חיפה של אז: "הגעתי בגיל מאוחר, לא גדלתי במחלקת נוער מסודרת. אני בטוח שאם זה היה ככה הייתי מגיע יותר רחוק. למרות זאת, בשנת 1986 חיפה העלימו ממני מידע על כך שיובנטוס מעונינים לזמן אותי למבחנים אצלם. רוני רוזנטל ואלי אוחנה, שלא עלו עלי ביכולת, יצאו לאירופה ולא הבנתי למה אני לא. עצם העובדה שחיפה העלימה זאת ממני פגעה במעבר שלי לקבוצה אירופית וזה מה שהיה חסר לי בקריירה. אבל לא בוכים על חלב שנשפך, היום סגרתי מעגל כמגלה כשרונות בקבוצה ושמתי את העניין הזה בצד".

על השאלה המתבקשת - מי יותר טובה, חיפה של אז או זו של היום, עונה ארמלי: "הרמה של אז היתה יותר טובה בליגה. שיחקו בליגה חלוצים כמו אלי אוחנה, משה סלקטר, רוני רוזנטל, שבתאי לוי, גילי לנדאו ועוד. היום ברוב הקבוצות אין אף חלוץ ישראלי ברמה גבוהה כמו אז, פרט לשי הולצמן שיכול להכריע משחקים. אולי אם היו פחות זרים אז הרמה של הישראלים היתה טובה יותר. הרבה כשרונות ישראלים שיושבים על הספסל מתדרדרים. לדעתי צריך לשחק עם שלושה זרים ברמה גבוהה".

שלמה שרף: "חיפה הרגילה את הקהל לאליפויות"

שלמה שרף, שהוביל את מכבי חיפה לאליפות הראשונה שלה בהיסטוריה, עומד על ההבדלים בין הקבוצה של אז לזו של היום: "באותם ימים כשחיפה היתה משחקת השאלה היתה רק כמה היא תבקיע. היה תענוג לראות את הקבוצה משחקת. אני לא אומר שהיום מכבי חיפה לא משחקת טוב, אבל עובדה שיש מעט מאוד צופים ואחת הסיבות לכך היא שהמשחק שלה לא מהנה מספיק. הכדורגל בארץ בכלל השתנה לרעה. אז היו הרבה משחקים שאפשר היה לראות הצגות, ואילו היום מעטים המשחקים שמסבים הנאה לקהל".

מלבד השואו, שהוא כאמור כבר לא מה שהיה, שרף מוצא סיבות נוספות מדוע הקהל של חיפה במרבית שלבי העונה לא מילא את יציעי קרית אליעזר: "היום כדורגל מכל העולם מגיע לסלון. אנשים מתפנקים ומעדיפים לראות משחק בבית, עם כוס קפה, ולא לשלם על זה. סיבה נוספת היא שחיפה הרגילה את הקהל שלה לאליפויות וזה הפך מובן מאליו שחיפה מתמודדת כל שנה על האליפות. בשנות השמונים חיפה היתה אאוטסיידרית. אמנם כל איזור הצפון עמד אז מאחורי הקבוצה, אבל היא לא זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב. בעקבות האליפויות הראשונות היא העבירה את מירב ההתעניינות אליה".

הבדל נוסף, על פי שרף בין האליפות של אז לזו של היום קשור ביכולת של הקהל להזדהות עם השחקנים במועדון: "באליפות הראשונה", מנתח שרף "כל השחקנים גדלו וצמחו בחיפה, ומעט מאוד כסף היה מעורב בענף. היום המצב שונה. האליפות הראשונה גרמה אושר גדול יותר לאנשים מסביב מאשר האליפות הנוכחית".