"נסיעת עבודה לחו"ל? לא יכולה, יש לי ילדים"
"מה, השתגעתי, לנסוע רחוק ולהשאיר אותם כאן? ואם יהיה פיגוע? ואם מישהו ירביץ להם בגן?" אפילו נסיעת עבודה פתאומית ומשחררת, שנוחתת לתוך לו"ז צפוף, מעוררת בענת לב-אדלר צונאמים של רגשות אשמה וייסורים
חיבוטים בתוכנית ההתנתקות אינם שמורים רק לפוליטיקאים. בחיי האישיים מדובר בהתמודדות אמיתית, מייסרת וקורעת, בעיקר לפני נסיעות עבודה לחו"ל.
לא שאני מתלוננת, מעטים האנשים שעבודתם מזמנת להם יותר התרגשות ועניין, אבל אם פעם היו בנסיעות העבודה הקצרצרות אל מעבר לים טונות של קסם וסקס אפיל, מבחינתי, היום מדובר בשעת מבחן קורעת לב.
מצד אחד, ככל שהמשימות תכופות, הימים צפופים והריצות מטורפות יותר, כך אני מפנטזת לעיתים יותר מזומנות על נסיעת עבודה פתאומית ומשחררת, שתנחת בהפתעה אל תוך הלו"ז שלי, ותישא אותי כמו ענן ורוד אל מעבר לאופק, למחוזות נטולי דד ליין, הסעות לחוגים וריצת אמוק בין מדפי הסופרמרקט.
מצד שני, איך שמתברר שהחלום התגשם ושנרקמת לה בריחת בזק לצורך מילוי משימת עבודה במדינה זרה, אני מיד מתמלאת צונאמים של רגשות אשמה, ייסורים ופחדים. חרדת הנטישה שמלווה אותי כמו צל עיקש מאז ילדותי מרימה לפתע ראש, וכמו חיה רעה רומסת בתוכי כל סיכוי לאובייקטיביות ושיקול דעת.
פתאום הילדים שלי הופכים להיות שני היצורים הכי רגועים ומקסימים בעולם, פתאום, אני ממש לא רוצה לעזוב אותם, גם לא לחמש דקות, ואני ממש לא חולמת שאיזה סבתא תתנדב לקלוט אותם לסופשבוע ארוך. מה, השתגעתי, לנסוע רחוק מהם ולהשאיר אותם כאן? ואם יהיה פיגוע? ואם מישהו ירביץ להם בגן? ואם הם יתעוררו מסויטי לילה, ירוצו למיטה של אמא ויגלו שהצד שלי, המחבק והמנחם, ריק? ומי יעטוף אותם בחלום? ומי יזכור להזכיר להם לרחוץ גם בין האצבעות של הרגליים? יש דברים שהם רק של אמא, גם אם לאבא שלהם קוראות הגננות והמורות בפניו "מיסטר פרפקט".
מי יקלף להם תפוח אדמה מפוחם?
זה השלב שבו בדרך כלל אני נחושה להודיע לכל העולם ואשתו שזהו, אני בלי הילדים שלי לא נוסעת לשום מקום. לא לחופשה רומנטית, לא לשליחות בטחונית, אפילו לא לירח דבש מחודש. אני מתנפלת עליהם בנשיקות ובחיבוקים, נכנסת להם לוורידים כמו קרצייה תת עורית ובולעת, כניצול טביעה שפוגש בלון חמצן, כל מילה שהם מוציאים מהפה.
בשלב זה גם מתחיל מסע השכנוע העצמי שלי לטובת ההתנתקות מהחלומות וההתנחלות בחדר הילדים, עד הודעה חדשה: מי בכלל צריך פסק זמן, אני משקרת לעצמי, נותנת לגלי החרדה לסחוף אותי אל עין הסערה. מה פתאום לעזוב עכשיו הכל ולנסוע? מה, אני לא אקח אותה לחוג השבוע? היא כל כך אוהבת את השעות הללו, שהן רק שלנו. ומה פתאום לנסוע בדיוק בל"ג בעומר? מי ישמור עליהם מסביב למדורות? ומי יקלף את תפוח האדמה המפוחם?
אה, תירוץ קלוש, רועם קמצוץ התבונה שעוד נותר בי. תחפשי תירוץ אחר. ואני מחפשת, ומוצאת, ועוד אחד, ועוד אחד – כולם, יש להודות, משומשים, חבוטים ולא היו עוברים את סף הקבלה בליגה לאמהות עובדות.
אני לא רוצה לנסוע, אני מייללת לאבא של הילדים שלי שבוע לפני התאריך הגורלי. אין לך ברירה, הוא משיב לי בטון הרגיל שלו, ששמור למצבים הללו, שתכליתו היא "נו, תפסיקי להיות ילדה קטנה ותקפצי על המציאה: שלושה לילות שלמים של שינה רציפה, התרועעות רק עם אנשים בוגרים והגיוניים שאינם נוטים לשכב על הריצפה של הפיצוציה ולדרוש עכשיו את הארטיק השלישי שלהם להיום, ובכלל, הייתי מתחלף איתך בזה הרגע, לו מישהו היה מציע לי".
אז תיסע. אני מתחננת. תיסע במקומי. תשאיר אותי פה עם כל ההסעות, עם כל התימרונים, הבלגנים, החוגים, ארוחות הערב, השיעורים, עבודות השורשים, החברים, הגננות, המורות, ימי ההולדת של יום שישי, הכינים, מבצעי החפיף, אלרגיות האביב – אני לא רוצה לעזוב את הילדים שלי!
נצמדת כמו מגנט
ומה בסוף? בסוף אני נוסעת. ואחרי יומיים-שלושה גם חוזרת. אבל נשבעת שזהו, זאת הנסיעה האחרונה. יותר אני לא עושה את זה. את ההחלטה מגבים בדרך כלל זכרונות הלילה האחרון של לפני העלייה למטוס, חיבוטי הנפש, חוסר היכולת להירדם, הנדודים אל המיטות שלהם, לבדוק שהם נושמים, ללטף להם את הראשים המקסימים. אני משתחלת למיטות שלהם, נצמדת אליהם כמו מגנט למקרר, בוכה לתוך השיערות הריחניות שלהם, שמדיפות ניחוח של שמפו רוזמרין ומתפללת שהבוקר לא יגיע, שלא אצטרך לקחת את הטרולי שלי ולרדת במדרגות.
"אם את כל כך סובלת, אולי בפעם הבאה שמודיעים לך על נסיעת עבודה, תסבירי מראש שאת לא מסוגלת להתנתק ותחסכי מעצמך את הסבל הזה ומחשבון הבנק את עלות השיחות הסלולריות התכופות", מנסה בפעם המי יודע כמה הקול השפוי במשפחה, להשמיע את דברו, אבל אני יודעת שאין סיכוי.
לא בגלל שאני גרידית של שדות תעופה, גם לא בגלל שדחוף לי לאסוף חותמות בדרכון. אני פשוט מבינה, איפשהו עמוק בבטן, שזה כנראה סוג של מס נוסף שאנחנו, האמהות העובדות, צריכות לשלם. אלה הם המצבים הקורעים, המייסרים, בהם אנחנו צריכות לעמוד בגו זקוף ובראש מורם מול הבחירות שלנו, להודות שהן רק שלנו, שטוב לנו למרות שלפעמים רע לנו, ושהיינו בוחרות אותן שוב, בכל בוקר מחדש.
"וחוץ מזה", אני ממלמלת בקול בוכים לתוך שפופרת הסלולרי, כשאני מתקשרת מהמונית בדרך לשדה התעופה לשאול האם הם כבר הרגישו שיצאתי מהבית, "אם אני לא אסע לחו"ל, מאיפה יהיו להם את הדגמים הכי מעודכנים של באטמן ושל בראץ?" חזקה בתירוצים, כבר אמרנו?
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
