הבחירות שאף פעם לא אהיה שלמה איתן

זה זמן מצוין לדבר על בחירות: על הבחירות שאנחנו עושות בעקבות הבחירות שאנחנו עושות. אומרים שהדרך בוחרת את ההולכים בה. יודעים מה? בגלגול הבא אני רוצה להיות דרך. אפילו לא. מספיק לי נתיב, שביל, רחוב חד סטרי, נתפשר על סמטה עם מצוקת חנייה – ולו בשל הסיכוי שסוף סוף, כאחרון הנתיבים, אתייצב בדממה בוטחת מאחורי הבחירות שלי בלי לתפקד על תקן של מכונת פופקורן מקטרת ומקרטעת, שמצליחה להעיף כל כך הרבה אוויר בו זמנית.

מאז שהפכתי אמא במשרה מלאה – כלומר כזו שמגדלת גם ילדים וגם קריירה, אין נקודת זמן שאני לא מקטרת, ואם לא בפומבי, אז בלבב פנימה.

בחרתי להישאר בעבודה שעות ארוכות מהרגיל כדי לסיים פרויקט חשוב? פיית האמהות העובדות מפרפרת מעל ראשי החבוט בכנפיה הזוהרות-שקופות, נוזפת בי על כך שאני לא נמצאת עם הילדים, לא עוקבת אחר שיעורי הבית, לא שולה מהם בזמן את חוויות הגן ובית הספר הקריטיות, שלבטח יהפכו לעיסת מרשמלו עד שאגיע הביתה ואתבע לשמוע "איך היה בבית הספר".

ובכלל, מצטרף המצפון לריקוד האשמה וממשיך לחבוט, הם בטח מאוד צריכים אותי עכשיו, כדי שאחתוך להם את הפנקייקס למשולשים של פיצה ואכסה בפירות חתוכים כמו שהם אוהבים. זה שהבייביסיטר יודעת לחרוץ משולשים טוב לפחות כמוני, זה שמגדלי הפנקייקס התפוחים של אבא שלהם מכניסים לכיס את עיגולי הקרטון שאני מפיקה לעתים מהמחבת, הפרטים השוליים הללו ממש נעלמים מתודעתי. כל מה שמעניין אותי עכשיו זה לייסר את עצמי בגלל הבחירה השגויה שעשיתי.

הריצה למימוש קופון האימהות

מחר, אני מבטיחה לעצמי בטון ודאי של חזאית טלוויזיונית המדווחת באמצע אוגוסט על מזג האוויר הצפוי, אני חותכת מכאן לפני ארבע, כדי להספיק להוציא אותם בעצמי, ולא משנה מה.

למחרת, איך שמגיעה שעת המכשפות - זה הזמן הזה שבו השמש משתקפת על צג המחשב (יש יתרונות בעבודה בחדר עם חלון, אפשר לראות מתוך הצוהר איך מתחלפת קולקציית השעות של החיים בזמן שאנחנו מטפסות עוד שלב בסולם התעסוקתי), כל הכדורים באוויר ואני פתאום אוספת את החפצים שלי בהיסטריה של דיילת שמאחרת את טיסת הבכורה שלה, מודיעה לבוס על יציאת חירום במטרה לממש את זכותי האמהית, וכבר בדרך למעלית מתחברת לגלגלצ כדי לשמוע איפה אין פקקים.

אישה נטולת נשימה ניצבת בדקה לארבע בפתח הגן – האוטו בדאבל, השיער סתור, הנשימה קטועה, אבל העיקר שעל פניה מרוח חיוך של מרי פופינס, בדרך אל מימוש קופון האימהות.

אני כבר מתכננת את הכיף שנעשה יחד בגינה הציבורית (בכל זאת, האביב כאן), את ארוחת הערב שנערבל בניחותא ואת אינסוף שיעורי הבית ושיחות ההתעדכנות שאספיק ללוות במהלך אחר צהריים שחותמת "זמן איכות" כבר מתנוססת בשוליו.

עין על הקטנה, אוזן מוצמדת לקרינה

איך שפוגשות עיניי את המגלשה הירוקה, מתחיל הנייד לטרטר. דברים שהושארו פתוחים דורשים סגירה מיידית, ואני בעין אחת מפקחת על הקטנה שעושה "כוכב נולד" על גג המגלשה ואת האוזן הנגדית מצמידה לקרינה של הסלולרי כדי לאפשר לקולות התעשייה לגבור על המולת הדור הבא.

ניסיתם פעם לקבל החלטות חשובות של עבודה כשעדת ילדי השכונה חוגגת סביבכם את היום הראשון של האביב בהשפרצות מים מהברזייה בגינה הציבורית? בטח שניסיתם. אין הורה עובד שלא היה בסיטואציה הזו בה באוזן אחת ממתין השותף/ הלקוח/ הבוס ותובע לדעת ביפנית שוטפת, אנגלית אוקספורדית או עברית צעקנית איך אתם מתכוונים לפתור את הבעיה, ובאוזן השנייה מתנגנת הנעימה של האוטו גלידה שבדיוק עצר מול הגינה.

"אל תקפוץ", אתם צועקים, מתכוונים לגדול שמנסה לעשות באנג'י מעמוד מכבי האש המסולסל אל עבר הגזלן הצבעוני, ומצידו השני של הקו נשמעת נקישה קטנה. שיט. שוב הבוס חשב שהתכוונת אליו. עכשיו צריך להתקשר ולהסביר שממש לא, אתה רק בגינה עם הילדים וזה בדיוק הזמן הכי מצוין לפתור בו את הבעיה הסבוכה שנוצרה על שולחן האאוט לוק שלך. ולא, מה פתאום, אין שום חג אצלנו היום, עובדים שעות כרגיל, בעצם יש, זה היום הראשון של האביב. חשבת לחגוג קצת, לצאת מוקדם, ללטף קרני שמש ועלי כותרת, אבל זו היתה בחירה גרועה. גרועה מאוד.

סוג של ארוחת ערב

עכשיו השיחות יגלשו את תוך הערב ויתערבלו עם עיסת הפשטידה שהיתה מתוכננת להיכנס לתנור בנחת של מטבח כפרי, עכשיו יתחילו הטלפונים אחד אחרי השני ומה שהיה יכול להיסגר בשעה נוספת של עבודה במשרד יקבל מימדים של מפלצת תלת ראשית, טרנס אטלנטית ומרובת שיניים שתבלע לך את כל הכוונות הטובות יחד עם זמן ארוחת הערב המתוכנן.

"אמא אפשר ארטיק?" מבקשים הילדים. בטח שאפשר. שיאכלו ארטיק. ארוחת ערב הם כבר ממילא לא יקבלו היום בול בשבע, כמו שתכננת.  

ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות

לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:

• בואו נשנה: נמשיך לעבוד, נפסיק לשלם על זה
געגועים לימים שבהם "ככה" היתה תשובה
• אל תתנו להם סלולריים
• כשהילד אומר 'משעמם לי', סימן שנכשלתי
• גננות יקרות, תעזבו לנו בשקט את שישי בבוקר
• אבא ואמא, תחזרו בבקשה הביתה