מסריחים, נמאסתם
כל מה שרציתי זה לאכול חצי סנדוויץ' בדיזנגוף סנטר. קיבלתי סנדוויץ' חום, עשן לבן, ומיגרנה שנשארה איתי עוד יומיים. החוק אמנם אוסר על עישון במקומות ציבוריים, אבל למה לאף אחד זה לא ממש משנה?
בתמימותי הסכמתי להצעתו של חברי הטוב והתיישבנו כך ב"ארומה", בדיזנגוף סנטר. הוא הזמין, אני הזמנתי, "נבחו" את שמותינו במיקרופון המקומי והתיישבנו ללעוס בשמחה.
פעם, לפני כמעט שלוש שנים, איבדתי הכרה במרכז כביש הומה. אישה אחת לחצה קצת מאוחר מדי על הברקס, ומאז למזלי הרע, מאוד רע, כל דבר קטן מעורר כאב ראש גדול, מאוד גדול. הנוירולוג קרא לזה מיגרנה.
הטריגר המסריח מכולם, תרתי משמע, הוא העשן שלכם, חבורת נושפים סדרתיים.
עשן מלפניי, מאחוריי ומצדדיי
בביס הראשון שלקחתי מהסנדוויץ', האיש שבשולחן לפניי הצית את מנת הניקוטין שלו. בביס השלישי, הבחורה בכובע הפרחוני שיושבת לידו בשולחן
גם בחיפה מנסים
תכירו: נועם בנימיני, רודף המעשנים בקניון בחיפה
טלי חרותי-סובר
הוא ללא ספק אימת המעשנים בגרנד קניון בחיפה. תעזו להדליק סיגריה, ונועם בנימיני, צעיר בן 23, שגם עובד במקום, ירדוף ויתעמת אתכם עד שתואילו לכבותה. דון קישוט חיפאי? התלווינו אליו במסעו לטיהור האוויר בקניון
לפנינו הדליקה גם היא את שלה, והרשו לי לומר שלפי ציפורניה השחורות וקולה הנמוך והמחוספס, א-לה אדית פיאף, רק בלי הכישרון וללא מנגינה, עבר עליה באותו יום לפחות פאקט.
בביס השביעי שלי, שכבר היה ללא טעם או רצון לחיות, כשהרקה התחילה להלום בי ולא מהתרגשות חלילה, הציתה בחורה שמנמנה בוורוד סיגריה אחת, והחלה נושפת נמרצות כאילו סיימה זה עתה מרתון וטריאתלון פעמיים, ברוורס, ביום קיץ חם במיוחד ולח, באזור המשווני.
חברי ניסה לשעשע אותי, ולהשכיח את העשן, הריח וכאב הראש, אולם בגלל מיסוך שהפריד בינינו בקושי ראיתי אותו, כל שנותר הוא לשמוע אותו יורה חיצים רושפים לעבר המעשנים ברינה. הוא הרי מוגן, הם לא רואים אותו. "תתנחמי בעובדה שהשמנמנה הוורודה לפחות תמות לפנינו מסרטן, ונישאר שנינו בעולם נטול עשן סיגריות", הוא אמר לי. חייכתי ותו לא. כשהראש כואב, אף בדיחה לא ממש מצחיקה. "היא כל כך בודדה שכל שנותר לה זה לעשן את עצמה לדעת", הוא הוסיף בחן הייחודי רק לו. לא יצא החיוך, במקום זה יצאה לי זעקת חורבן אישית.
"זהו", כמעט צעקתי, והרקה הדהדה גם היא, כאילו מסכימה.
ניגשתי לדלפק, איפה שהמיקרופון שרק לפני רגע הכריז שהסנדוויץ' שלי מוכן. "מי פה מנהל המשמרת?" שאלתי, כשאני כבר מסוחררת, בקושי רואה, בקושי נושמת, רגע לפני שאני מקיאה על המיקרופון היוקרתי, והרקה מאשרת.
"היא", ענתה בחורה צעירה במדים שחורים, דווקא חיננית, שהמראה המעולף שלי לא הטריד אותה, ואחרי כמה דקות ניגשה אליי זקנת השבט.
"אני יכולה להעיר להם"
"שלום", אמרה בנימוס, "שלום", עניתי גם אני והרקה לא נשארה חייבת והוסיפה "לום, לום, לום, לם" ולא הפסיקה להלום.
תיארתי בפניה את המצב הבלתי נסבל של העשן, שמגיע אליי מכל עבר – מלפניי, מאחוריי ומצדדיי. אליי, אל הסנדוויץ' ואל הראש הכואב.
היא לא הרימה גבה - אולי עשתה בוטוקס? תהיתי. הן לא ייתכן שזה לא מזיז לה.
אמרתי לה שלא חוקי לעשן בקניונים ושוב הגבה לא זזה. אולם אז נחו עיניי על ארגז ענק של מאפרות נקיות, מוכנות לשימוש המעשנים הכפייתיים שמזהמים לי את האוויר.
חוק שמחוק. היא הבהירה לי שברחבה בחוץ מעשנים, ואם ארצה היא תעיר לכל מי שמפריע לי ותבקש בנימוס שיכבו את הסיגריות. "בסדר", אמרתי לעצמי בשקט והרקה צעקה את שלה בקול התיפוף הברזילאי שהיא סיגלה לעצמה. הבהרתי לה שהיא מעודדת את לקוחותיה לעבור על החוק בכך שהיא מגישה להם מאפרות ובכך ארומה עצמה עוברת על החוק האוסר עישון בקניונים.
החלטתי ללכת על טקטיקה שונה. "איפה האזור ללא מעשנים?" שאלתי. "אין כזה", ענתה לי. "רק פה, שני השולחנות בפנים".
"אבל... " עניתי, מתקשה להאמין. "בכל הרחבה העצומה, בה פזורים עשרות שולחנות, על חצי קומה שלמה, אין ולו כמה שולחנות מיותמים לאנשים שרוצים אוויר (כמעט) אמיתי, נטול עשן ניקוטיני מסרטן?".
"לא", השיבה היא בלי להניד עפעף (שוב) ונדמה היה שהיא כבר ממש רוצה לחזור למרק את מכונת הקפה באובססיביות.
לא האמנתי. חוק זה חוק, לא? אז למה לעזאזל אין פקח שעושה "בוחטה" רק על דוחות למעשנים בארומה?
את כאב הראש סחבתי הביתה, הנחתי במיטה, עצמתי את העיניים – שלא יחדור אור, בלעתי כדור שיכול להרוג גם סוס גזעי, מה שלא הרג – לא את הסוסה ולא את כאב הראש, והתפללתי לאלוהי האוויר הצח. אנא אלוהים, עשה שאוכל לנשום.
היום, יום ללא עישון, ואני מאוד מקווה, שלפחות ליום אחד, אתם, אלו שמדליקים סיגריה באזורים שהוגדרו על-פי החוק כאסורים לעישון, תיקחו, ולו ליום אחד, את החוק ברצינות, ותפסיקו להסריח.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
