שתף קטע נבחר

הפוליטיקאים יצרו את העוני

בעלות תקציבית קטנה אפשר לחלץ מאות אלפי אזרחים. אז למה מחכים?

ישראל הייתה פעם מופת של מדינה שוויונית ללא עוני; זה היה בשנות השישים של המאה הקודמת, שנות שלטון מפא"י ה"נוראיות". הגידול בעוני החל עם המהפך של 1977 ועליית הליכוד לשלטון; ככל שהרחקה ישראל מעברה הסוציאליסטי, כך עלה בה שיעור האזרחים העניים. אך העוני זינק והפך למגפה של ממש ולחרפה לאומית רק בשנים האחרונות.

 

"ישראל ממוקמת כיום בצמרת הגבוהה של טבלת העוני בהשוואה למדינות המפותחות בעולם", כותבים מחברי הסקירה המקיפה על העוני בישראל, שהתפרסמה לקראת הכנס הכלכלי השנתי ("פורום קיסריה") של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לפי הסקירה, המצטטת פרסומים קודמים של ביטוח לאומי ובנק ישראל, ישראל מצויה במקום ראשון או שני במערב הן בשיעור הקשישים העניים, הן בשיעור הילדים העניים, הן בשיעור השכירים העניים והן בהיקף העוני בכל האוכלוסייה.

 

מה הביא את ישראל שלנו להיות שיאנית העוני במערב? הסקירה של הצוות בראשות ד"ר מומי דהן ובהשתתפות מומחים מאוניברסיטאות, בנק ישראל, האוצר וביטוח לאומי מספקת לכך מספר תשובות. התשובה הראשונה היא פוליטית-מיידית: מדיניות הקיצוצים בתקציבים הסוציאליים הישירים מ-2002 ועד 2005 דרדרה את הסיוע הציבורי לאזרחים החיים (בקושי) על סף העוני לרמה מינימאלית, שאין דומה לה במדינות המפותחות.

 

וכה נכתב בסקירה של ד"ר דהן וחבריו: "בשלוש השנים האחרונות חל שינוי דרמטי במדיניות הסיוע לאוכלוסייה החלשה. הקצבאות והסיוע קוצצו בשיעורים ניכרים, הכיסוי הביטוחי במקרה של אבטלה צומצם באופן משמעותי ותכניות ההכשרה המקצועית הוקטנו... הקיצוץ הדרמטי בקצבאות הילדים הביא את ישראל לתחתית המדינות המפותחות מבחינת הסיוע למשפחות עם ילדים.... קצבת הזקנה בישראל, שמהווה את הרובד הבסיסי של ההכנסה לאחר הפרישה, היא מן הנמוכות ביותר בעולם המערבי". זו אצבע מאשימה המושטת ישירות, ללא כחל וסרק, לכיוונם של שני שרי האוצר לשעבר, סילבן שלום ובמיוחד בנימין נתניהו.

 

גם הסיבות הנוספות לעוני הרב בישראל הן, לפי הסקירה, פוליטיות באופיין: ההזנחה הכלכלית והאפליה התעסוקתית וההשכלתית של המיעוט הערבי; הכניסה המאסיבית של עובדים זרים חוקיים ולא-חוקיים לשוק העבודה; האבטלה הגבוהה; השכר הריאלי היורד בתחתית סולם ההכנסות וקריסת מערך הסיוע הממשלתי לקשישים.

 

העוני בישראל אינו, לפיכך, מכה משמיים. הוא פרי של מדיניות ממשלתית יזומה, מכוונת ומחושבת. ומדינות ניתנת לשינוי: הצוות של המכון הישראלי לדמוקרטיה אכן מציע לשנותה מן היסוד. חברי הצוות מעלים מספר חלופות למאבק בעוני; הטובה ביותר היא זו של המוסד לביטוח לאומי: מקצועית, ממוקדת, אובייקטיבית, לא מתיימרת להסדיר בהזדמנות זו את כל סוגיות תקציב המדינה, ומסתייגת מאימוץ חפוז ובומבסטי של פטנטים שנוסו עד כה רק במספר קטן מאוד של מדינות, במצב שונה מאוד מהישראלי (כמו פנסיית חובה, שכלל לא תשפיע על הקשישים העניים של היום, ומס הכנסה שלילי, שצריך לדעת איך לשלב אותו בקצבאות הילדים).

 

אימוץ ההמלצות של המוסד לביטוח לאומי יצמצם את שיעור העוני ב-5 עד 6 אחוזים, יוריד את ישראל מהמקום הראשון בתחולת העוני במערב והעיקר - יפתח תהליך של שיבת ישראל למסורתה המפוארת כמדינה שוויונית יחסית. בעלות תקציבית קטנה, פחות מ-0.4% מהתוצר המקומי, אפשר לחלץ מהעוני מאות אלפי אזרחים, אותם האזרחים שפעולות הממשלות זרקו אותם לזרועות העוני. אז למה מחכים הפוליטיקאים?

 

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: דחליל החוב הלאומי

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: חיים הורנשטיין
לא מכה משמיים
צילום: חיים הורנשטיין
מומלצים